מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
09.02.2013

להשאר בשטחים או לצאת? בסיס לוגי לדיון הציבורי

הדורשים להמשיך ולשלוט בשטחים מעלים לצידוק דרישתם טיעונים רבים הקשורים לביטחון המדינה ולהערכת כוונותיו של הצד השני. הטיעונים הללו מבוססים על אי-הבנה או על הצגה שקרית של המצב. הגיע הזמן לבור את המוץ מן התבן

לצד הטענה הבסיסית שיש לנו זכות על הארץ כולה, הדורשים להמשיך ולשלוט בשטחים ומתנגדים להסכם עם הפלסטינים מעלים לצידוק דרישתם טיעונים רבים שחלקם קשורים לביטחון המדינה וחלקם להערכת כוונותיו של הצד השני. הטיעונים הללו מבוססים על אי-הבנה או על הצגה שקרית של המצב. הגיע הזמן לבור את המוץ מן התבן.

הטיעון הראשון הוא אידיאולוגי מובהק: הארץ הזאת הובטחה לנו על ידי האל ולכן שייכת לנו ולא לפלסטינים. אין להם זכויות לאומיות כאן. מקורו של הטיעון הזה באמונה ואין לו דבר עם מציאות פוליטית, ולכן אפשר להתווכח עימו רק במסגרת השיח הדתי. מי שדוגל בכך מאמין בדיוק כשם שדוברי חמאס מאמינים שפלסטין כולה אדמת קודש מוסלמית. למאמינים לא אכפת מזכויות הפרט כי גם הזכויות שלהם עצמם מותנות בשאלות אמונה. דברים כאלה מתגמדים לנוכח ההבטחה האלוהית.

כך גם באשר לטיעון ההפוך שלפיו צריך לספח את השטחים ולהעניק לתושביהם אזרחות ישראלית מלאה. המשמעות ארוכת הטווח של צעד כזה היא סיום הפרויקט הציוני כולו, אבל אי אפשר להתווכח עם מי שסבור שעבר זמנה של הלאומיות ועלינו לעבור לבסיס זהות אחר. זה נכון אפילו בהנחה שהפלסטינים בעתיד הקרוב לא יהיו רוב אלא 45% מתושבי הארץ. יכול להיות אפילו שהפלסטינים יעדיפו את הפתרון הזה. זכותם של אנשים לא להאמין בזכות ההגדרה העצמית של לאומים בכלל, ושל היהודים והפלסטינים בפרט.

עד כאן טיעונים שבסיסם אינו לוגיקה פוליטית עכשווית ולכן אי אפשר לאמת או להפריך אותם. מכאן אנו עוברים לסדרת הטיעונים המופרכים מבחינה לוגית.

הטיעון השלישי הוא שבעתיד הנראה לעין, אחרי מחול השדים של האביב הערבי, לא יהיה שלום במזרח התיכון, ולכן אנו זקוקים לשטחים כדי למנוע פלישה של צבאות ערביים ללב הארץ. ייתכן שהיה בזה משהו פעם כאשר המלחמות היו קונבנציונאליות, הצבאות שמולנו צוידו היטב על ידי ברית-המועצות, ורמת התיאום הבין-ערבי הייתה משמעותית. דבר מכל אלה לא נותר. הצבאות הסדירים שמולנו, הן בחזית המזרחית והן בחזית המערבית, מתפרקים במהירות מנכסיהם הצבאיים ומלכידותם הפוליטית והופכים לאבק. המלחמות שונות באופיין, ולשטח אין משמעות כעומק אסטרטגי. במילים אחרות – לא יהיה איום צבאי קונבנציונאלי בעשורים הבאים, ובמהירות שבה משתנה שדה הקרב גם בעתיד הרחוק לא תהיה לכך משמעות.

לטיעון הזה יש וריאציה מקומית שאפשר לקרוא לה "סכנת הטילים על נתב"ג". אם נמסור את השטח יוכלו הפלסטינים להפיל בטיל נ"מ כל מטוס נוחת בשדה התעופה או לפגוע בירושלים וכפר סבא. גם הטיעון הזה נועד להפרכה. כבר היום יכולים הפלסטינים בעזה לירות טילים על תל-אביב וראשון, ולחזבאללה יש טילים מדויקים היכולים לפגוע בכל נקודה בארץ עם מרווח טעות של עשרות מטרים בלבד. האם המסקנה היא שצריך לכבוש את לבנון ולהחזיק בה עד שחזבאללה יתפרק מנשקו? ואם מחר אפשר יהיה לירות טילים מדויקים מאד מאיראן ולפגוע במטוסי אל-על בשדה התעופה, האם נצטרך לכבוש גם את איראן? במילים אחרות – החזקת שטח אינה פתרון למניעת לוחמת טילים ורקטות.

מה נשאר לנו? ישנו הטיעון החמישי שלפיו אם נמסור לידי הפלסטינים את השטח יהפכו אותו מיד לבסיס אויב, וכדאי לחכות עד שישתכנעו וישנו את דעתם. נכון, האפשרות להשתלטות חמאסית אכן קיימת. אולם האם העובדה שהסורים או הסעודים, נניח, לא רוצים בשלום, מחייבת אותנו לשלוט בשטחם? האם המשך הכיבוש יביא את הפלסטינים לשאוף ליותר שלום ופחות קרקע? האם זו הדרך לשכנע אותם? ואפילו אם נניח שיש סיכוי כלשהו שהפלסטינים אינם רוצים בכך עכשיו וירצו בשלום בעוד עשרים שנה, האם הדרך להגיע לשם היא עיבוי ההתנחלויות בשטח? האם זה מה שיעזור לשכנע אותם בסגולות השלום?

לסיכום, אם הטיעון אינו נובע מבסיס לוגי שונה – דתי או פוסט-לאומי – נותר מה שבמדע המדינה מגדירים כקולוניאליזם. אז בואו נסלק משולחן הדיונים הלאומי את הטיעונים הלא-רלבנטיים על החשיבות האסטרטגית של השטחים, על סכנות האביב הערבי שבפתח, או על הצורך להמתין עד שהצד השני ישתכנע בחשיבות השלום. כל דובר המעלה טיעון בזכות המשך השליטה בשטחים צריך לבחור באחת משלוש משפחות טיעונים: (1) הארץ הובטחה לנו על ידי האל ואל תבלבלו אותנו עם רעיונות כמו דמוקרטיה, הגדרה עצמית או זכויות אדם; (2) הלאומיות מגיעה לסוף דרכה ולכן אין חשיבות לרוב יהודי ועלינו לספח ולהעניק זכויות מלאות לארבעה מיליון פלסטינים נוספים; או (3) אנחנו קולוניאליסטים ואין לנו שום בעיה עם אפרטהייד וחוסר-צדק כלפי ילידים.

מאמרים נוספים