מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
03.12.2012

לחקוק את זה בזכרון

כאשר תתחיל האינתיפאדה הבאה אולי לא נזכור מה גרם לה ומה סדר האירועים. אנו נתפלא על חידוש האלימות ונאשים את הפלסטינים. כדאי לכן לרשום ולזכור

טוענים לגבי ההתחממות הגלובאלית שהקצב שלה מהיר דיו עבור המדענים היכולים לראות את מהלכה בבירור, אולם איטי מדי עבור הפוליטיקאים המודדים את הזמן שבין בחירות לבחירות. זו הסיבה שמעט מאד נעשה כדי לבלום את הנזק הסביבתי הקשה של השינוי האקלימי.

ביחסינו עם הפלסטינים המצב חמור יותר. שרי הממשלה עצמם הם הגורמים את הנזק, אבל כמו במקרה של ההתחממות הגלובאלית את תוצאות פעולתם נראה בטווח שמעבר ליכולת ההיזק הפוליטית שלהן. כאשר נאכל את פירות הבאושים שלה יוכלו כבר הפוליטיקאים לטעון שאין כל קשר בין הדברים. הם יגלגלו את עיניהם השמיימה ויגידו ליונית "הנה. אתם רואים? תמיד טענו שאסור להתפשר עם הפלסטינים כי כל מטרתם היא להחריב את ישראל".

צריך אם כן לעגן את הדברים, לתעד אותם, ולקשר אותם לזמן הפוליטי, כי זכרוננו קצר מדי ואנחנו לא זוכרים את הרצף.

ראשית הצצה מהירה על הזירה המדינית הבינלאומית. כפי שנמרוד הורביץ כתב כאן אתמול, ישראל הולכת ומאבדת את שאריות האשראי שלה גם בתוך מה שכונה "המיעוט המוסרי". גרמניה היא דוגמה טובה לכך. אפשר לשרטט קו ברור של ירידה בתמיכה לאורך זמן מאז נקודת השיא האחרונה בנאום בר-אילן של נתניהו. כל פעם שראש ממשלתנו מכריז על צעד פופוליסטי אנטי-פלסטיני נוסף הוא מבזבז עוד מטבע. עכשיו אנחנו כבר עמוק בתוך האוברדראפט.

אבל זה הלא עניין פעוט ולא חשוב. כולנו יודעים שהגרמנים, ובעצם האירופים בכלל, הם אנטישמים חסרי תקנה. חוץ מזה מי צריך אותם כל עוד אוהבים אותנו במעצמה הגדולה בעולם?

ובזירה המקומית? החלטת ישראל לבנות בגדה ולחסום העברת כספי מיסים יכולה להוביל לשני כיוונים. האחד הוא התגייסות מחודשת של מדינות באזור ובעולם לסיוע למדינה הפלסטינית הנאבקת. תסריט לא סביר. העולם הערבי והאסלאמי הופך דתי יותר והחמאס הוא מוצר השנה. הרשות הפלסטינית האפרורית והפוליטית במהותה אינה זוכה לאהדה גדולה. אירופה בקשיים כלכליים לא פשוטים וסביר שלא תתמוך יותר. באווירה הנוכחית בארה"ב קשה לשכנע את הבית והסנאט להעביר כספים לערבים גם אם הממשל סבור שזה נחוץ. כלומר, יש סיכוי סביר שצעדי הענישה הישראליים ירוקנו את הרשות מתוכן וייתכן שיאלצו את היו"ר להתפטר.

מבחינה אישית ייתכן שאבו מאזן נכון לכך ואולי אפילו שמח על כך. האו"ם הכיר במדינת פלסטין וההכרה הזאת מבחינתו חקוקה באבן ומעניקה לו את הדבר שכל מנהיג חולם עליו – אלמוות; מקום נצחי על במת ההיסטוריה. הוא יכול לרדת בתחושת סיפוק. אולם התפטרותו והתפרקות הרשות יגבירו בהדרגה את האנרכיה בשטח. זה לא יקרה מיד ואולי ייקח חודשים ארוכים. במשך זמן מה יוכלו הצבא והשב"כ לעמוד בפרץ. חיילי חטיבת כפיר ייכנסו לכפרים ולערים מדי לילה, בקצב גובר והולך, ויעצרו מבוקשים. זה לא יספיק. מדי פעם נחטוף טיל על גילה או רמות או אלפי מנשה, ומתנחלים ייפגעו בדרכים. אולי יקראו לזה האינתיפאדה השלישית ואולי זה לא יגיע לכך כי רוב הציבור הפלסטיני רוצה לחיות. אבל השקט שהתרגלנו אליו ייגמר.

טיל פה ושם, חיילים צעירים שילמדו שוב איך להיכנס לבתים ולהכות נערים בורחים, "לא כל כך נורא," תגידו. הרי כבר היינו שם. צה"ל יכול לגמור את זה בקלות. במבצע חומת מגן הוכחנו לכולם שאנחנו יכולים לחסל את הטרור. אז נעשה עוד אחד.

אלא שגם זה לא יפתור את הבעיה. אם הרשות תתפרק ישראל היא שתהיה, בלית ברירה, אחראית לגורלם של התושבים. היא זו שתצטרך לדאוג לעוד כמה מיליוני אנשים שהכנסתם הממוצעת לנפש היא פחות מעשירית של זו בישראל לאוכל, לחשמל, למים ולביוב. "מה אכפת לנו מהם?" תאמרו. "שיסתדרו לבד". אבל יש לזה השלכות מיידיות גם עלינו. אי טיפול בביוב משמעו שצחנת שכם תזרום לתוך נחלי ישראל ותזהם את מי התהום. ייצור חשמל מגנרטורים פרטיים המופעלים בדלק זול יגרום לזיהום אוויר קשה בגבעות השומרון והשפלה. וגם אם מתעלמים מהעניין ההומניטארי של אוכלוסייה רעבה, העדר פרנסה משמעותו עליה מיידית ברמת הפשע והאלימות כאן ושם.

שלא כמו במקרה ההתחממות הגלובאלית, זה עדיין לא תהליך בלתי-הפיך. אפשר לעצור את זה.

מאמרים נוספים