מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
18.11.2012

ללכת על עסקה גדולה

מבצע "עמוד ענן" יכול להסתיים לא רק בהרתעת חמאס אלא גם בגיבושו של כוח אזורי ממתן שבו שותפות מצרים וטורקיה; חידוש המו"מ הישראלי-פלסטיני ואף התלכדות מוצקה יותר מול איראן. אולם ממשלת נתניהו וליברמן איננה כשירה למהלך כזה
להכניע את החמאס, להשיב את הרגיעה, להחזיר את יכולת ההרתעה, ללמד אותם לקח!

כל זה חשוב, ללא ספק, אבל תעוזה מחשבתית וראיה קצת יותר כוללת יוכלו להפוך את המהלך הצבאי הזה, כאמירתו המפורסמת של האסטרטג קלאוזביץ, ל"המשך המדיניות באמצעים אחרים." גם המדיניות אמורה להיות המשך של המלחמה, והקרב על עזה יכול להיות פתח למהלך אזורי גדול. לצד הרתעת החמאס יכולה המלחמה הזאת, בסופה, לחבר יחדיו את ישראל, מצרים וטורקיה לכוח ממתן ומרסן באזור, לפתוח מחדש את המהלך המדיני עם הרשות הפלסטינית בתנאים נוחים יותר, לחדש את הדיאלוג הישראלי עם כוחות מתונים יותר בעולם הערבי, ואף לייצר קואליציה אזורית מוצקה יותר מול האיראנים.

כפי שנכתב כבר פעמים רבות באתר זה, המערכת הפוליטית האסלאמית החדשה עוברת תהליך של עיצוב בימים אלה, והמלחמה בעזה – עצם הלחימה ותוצאותיה – יכולה להיות חלק קריטי בתהליך העיצוב הזה. מדינאי רחק-ראות היה צופה את כל האפשרויות הללו מראש עוד טרם הכניסה ללחימה. יש לשער שזה לא נעשה במחוזותינו, אולם הנתונים המצטברים מאז תחילת הלחימה מאפשרים לראות זאת נכוחה ולתכנן משהו רחב יותר.

מהם הנתונים הללו? ראשית, הנשיא מורסי, שמיקומו על הרצף העוין לישראל היה בסימן שאלה עד עתה, התייצב באופן ברור ואמיץ במחנה המתון. הוא אמנם שיחרר כמה הצהרות לוחמניות כלליות כדי להרגיע את בוחריו, אולם המנהיג המצרי וממשלתו בחרו בתבונה בעמדה של הקשבה, פתיחות ותיווך בין שני הצדדים. שנית, כידוע ההנהגה הטורקית הנוכחית אינה מאוהדותיה הנלהבות של ישראל אולם גם היא, בראשות ארדואן, מעוניינת להתמקם כאן בעמדת תיווך והשפעה. יש לשער שזה נובע מהצורך להוכיח לאמריקאים נכונות לסייע וגם מרצון כן להגן על העם הפלסטיני, אולם השורה התחתונה היא נכונות של טורקיה לפתוח שוב בדיאלוג עם ישראל. ברקע עומד גם חוסר היכולת הטורקי לפעול אפקטיבית בעניין המרד הסורי המתמשך.

המאבק בין ישראל לחמאס מושך אליו גם את מדינות צפון אפריקה, ויותר מכך את מדינות המפרץ. אלה האחרונות בייחוד מצויות בדילמה אידיאולוגית. מצד אחד אהדתן נתונה לפלסטינים, ומצד שני הן זקוקות לתמיכה הישראלית מול איראן. בעקבות הלחימה בעזה גם עלתה פלאים הערכתן ליכולת של מערכות הגנה כמו החץ, כיפת ברזל ומל"טים מסוגים שונים, והן מעוניינות מאד במערכות מסוג זה באדמתן להגנה מפני איראן. ולבסוף, הרשות הפלסטינית מחפשת דרך לחזור למוקד הפעילות המדינית. המהלך שהיא מגלגלת באו"ם הוא בעל חשיבות רבה עבורה, אולם אין סיכוי שיביא לה רווחים מהירים בשטח. ההתעקשות הפלסטינית על הקפאת הבניה בהתנחלויות, והסירוב הישראלי, הכניסו את כל הצדדים למילכוד ולא אפשרו המשך המשא ומתן ביניהם.

מדינאי בעל חשיבה יוצרת יוכל לרקוח מכל המרכיבים הללו מציאות פוליטית חדשה באזורנו. בין השאר מאפשר המצב החדש שבירת הקיפאון והסדרת היחסים עם טורקיה. כידוע הדרישה העיקרית של טורקיה, שישראל לא הסכימה להיענות לה ובמידה רבה הייתה המכשול האמיתי להסדר, הייתה הסרת המצור מעל עזה. כעת אפשר להזמין את הטורקים ליטול דווקא אחריות על הרצועה הבעייתית, להציע להם להסיר את המצור ולפקח על מערך הקשר הבינלאומי של עזה עם העולם, כולל בניית נמל עמוק מים והפעלתו. מכיוון שכבר ברור לישראל שאין לה יכולת לפקח על הכנסת אמצעי לחימה לעזה דרך הגבול המצרי והמנהרות, לא יהיה בכך סיכון גדול וישראל תוכל להפיק מכך תועלת רבה, להעניק לטורקיה מעמד מחייב בפיקוח על הפסקת האש, ולשחרר את עצמה מהצורך לדאוג הומניטארית לתושבי הרצועה.

במערך היחסים עם מצרים הולכים ומצטמצמים ההיבטים הבילטראליים. התיירות הצטמקה עד קרוב לאפס, הייצוא הידלדל, הגז נעלם, ולפיכך גם שיירי הסכם השלום הולכים ומתמסמסים. הדבר היחיד המחזיק את ההסכם הזה כיום הוא הסיוע האמריקאי והאירופי למצרים שהשלום הוא תנאי מרכזי עבורו. שילוב נבון של המצרים בהבנות עם החמאס, והענקת נקודות זכות רבות ככל האפשר לממשל המצרי על הניהול המתון והיעיל של המשבר, יעמידו את היחסים בין ישראל למצרים באור אחר, יאפשרו לממשל להבין טוב יותר את חשיבות היחסים הללו, ויציבו קו בסיס ברור להמשך היחסים בשנים הבאות.

אפשר להמשיך ולהציג את היתרונות שבחשיבה מדינית רחבה, אולם כאן אציין רק עוד אחד מהם. במזרח התיכון נאבקות ארבע מדינות על השפעה אזורית – טורקיה, מצרים, ישראל ואיראן. המלחמה בעזה יכולה לגבש קואליציה יעילה של שלוש מהן נגד הרביעית, המאיימת על כולן.

אלא שאצלנו אין יכולת ראיה היקפית כזאת, ודאי לא תחת הצמד נתניהו-ליברמן.

מאמרים נוספים