מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
16.04.2013

לצקת חמלה על חוסר המוצא

מן המציאות הגיאופוליטית עולה תחושה של יאוש וחוסר מוצא. יש להניח לפוליטיקה לעת עתה ולהציב את האדם במרכז. אל המרחב השסוע והשבור שבין הים לנהר יש לצקת נחמה, חמלה והבנה, וליצור שותפויות וחיבורים בין יהודים לערבים
"עם בוא הידיעה, בא גם הזיכרון, אט אט.

ידיעה וזיכרון דבר אחד הם..." *[1]

לא קל להיות ישראלי בחוץ לארץ, והקושי הבסיסי הזה גובר בימי הזיכרון. אני, שאת שלושת העשורים הראשונים של חיי ביליתי בירושלים כפרובינצאלי אמיתי, לא יוצא את העיר, נהייתי לאזרח העולם. מכאן דברים רבים נראים אחרת. לאו דווקא הדברים הגדולים, לפעמים אלו הן מחוות קטנות או הרגלים. הזהות הלאומית של הצרפתים שסביבי כל כך טבעית וברורה מאליה עד כדי כך שהיא אינה מהווה שום עניין בחייהם, לא מעלה שאלות ולא מעוררת דילמות, כך גם השלום השורר בארצם. הם פשוט שם כמו צרפת. המדינה בסך הכל נתפסת ככלי שמנהל את המשאבים המשותפים ומהווה גורם הזדהות במידה משתנה. ככה פשוט, בלי הרבה תסבוכים ושאלות.

לא קל להיות ישראלי החוקר את הסכסוך הישראלי פלסטיני ואת המדיניות הישראלית בשטחים, שכן הוא עשוי לגלות דברים שאולי היה לו קל יותר שלא לדעת. אולם עם בוא הידיעה אין דרך חזרה. אט אט מחלחלת התובנה ואל הזיכרון הפשוט של הנופלים מתווספת ההתמודדות עם המדיניות האווילית אשר הביאה למותם המיותר של רבים. עצם מפעל ההנצחה, אשר מטבעו משתיק כל ביקורת, הוא גם הדלק המאפשר את המשך הבערה. ואכן, עצם הביקורת ביום שכולו זיכרון נחשבת למעשה שלא יעשה, כמעט לבגידה. אולם מה לגבי החובה לצעוק את אשר על לבך? אנו לומדים את ההיסטוריה על מנת להרחיב את אופקינו, אך גם כדי ללמוד ממנה על עצמנו. אנו זוכרים את המתים כדי לקדש את החיים ולא על מנת להנציח שנאות עתיקות ומעשי נקם.

שאלת פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני קשורה בעייני קשר הדוק ליום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. שאלה זו עולה בי השנה חזק יותר מבעבר, גם אם אין בכך שום חדש. אולי זה המרחק, אולי הגיל ואולי השנה היא באמת שנת ההכרעה. לנגד עיניי ניצבים כמצפן ערכי השוויון, החופש וההומניזם. על פני השטח, פתרון שתי המדינות לשני העמים הופך לאשלייה (גם אם על המפה זהו פתרון אפשרי), שכן הציבור הישראלי אמר את דברו כשבחר בממשלה הנוכחית. בעודנו נעים לקראת מדינה אחת בין הירדן לים, נראה שהמאבק המוסרי צריך להיות על שיוויון מלא במרחב הדו-לאומי הזה. אולם הכרה במציאות שכזו עלולה להתדרדר במהרה לאלימות אתנית וקהילתית בסגנון מחלמות האזרחים בבלקן. אם כך, מה יצורים תבוניים שכמותנו יכולים לעשות כדי למנוע את האסון הממשמש ובא? מה היא העמדה המוסרית והנכונה נוכח המצב? כיצד עלי לפעול, מה עלי לעשות? במה להאמין?

אלו השאלות המטרידות את מנוחתי והן עולות בי ביתר שאת ממקום מושבי אשר מעבר לים בימי הזיכרון וההנצחה. מן הנוחיות הרגועה של ספרייתי הפונה לגן אני משקיף בדאגה אל הארץ בה נותרו ביתי, משפחתי ונופי ילדותי, אליה אני רוצה כל כך לחזור ושמהשיבה אליה אני כה חושש. מן המציאות הגיאופוליטית עולה תחושה של יאוש וחוסר מוצא. אם כך נניח לפוליטיקה לעת עתה ונציב את האדם במרכז. בין כל סימני השאלה התלויים באוויר, סימן קריאה אחד מהדהד בוודאות: אל המרחב השסוע ורווי השברים הזה יש לצקת נחמה, חמלה והבנה. יש לפרק מתחים בין קהילות ומגזרים וליצור במקומם שותפויות וחיבורים. לגעת בעדינות בפחדים, להביט בעיניים ולראות מבעד לעור, אל תוך הנשמה של כל אדם, של כל אישה. יש ללמוד את שפתו של האחר ולהבין את התחביר הפנימי שלה, "להכניס סחוס של ברכה [...] על כל שבר ושבר".

 * עם ציטוט זה של גוסטאב מיירינק פותח היסטוריון השואה שאול פרידלנדר את ספרו "עם בוא הזיכרון ..."

 
מאמרים נוספים