המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
29.01.2014

לשלב את המונרכיות הערביות במשא ומתן לשלום

המונרכיות הערביות, במפרץ ומחוצה לו, יכולות להיות נכס עבור המו"מ לשלום הן בשל האינטרסים שלהן הן בשל חשיבותן להצלחתו. כדי לעניין אותן בתמיכה פעילה במדינה הפלסטינית העתידית ישראל צריכה להציג בפניהן את היתרונות הכלכליים הגדולים שיצמחו להן מההסכם.

במאמר דעה בניו יורק טיימס טען תומס פרידמן השבוע שנתניהו 'נקרע' בין שתי חלופות גרועות: מצד אחד הוא מבין את חשיבות הפשרה הטריטוריאלית ואינו רוצה להוביל לישות דו-לאומית שבמסגרתה ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים כיהודית ודמוקרטית, ומן הצד האחר הוא ממאן לקדם הקמת עוד ישות ערבית עוינת שתאיים על בטחון ישראל ותציב בפניה אתגר כמו חמאס בעזה.

אינני יודע אם זו אכן התלבטותו של נתניהו. כמויות הדיסאינפורמציה והספינים שמתלוות למשא ומתן הזה גדולות במיוחד. ייתכן שנתניהו חותר לקנות זמן עד תום כהונתו של אובמה או עד המרוץ הבא לנשיאות בארה"ב, ייתכן שמטרתו "להוכיח" לעולם שהפלסטינים הם סרבני השלום האמיתיים ולשפר את המעמד הבינלאומי של ישראל, ואולי הוא סתם חושש מבנט ומהנצים במפלגתו.

אבל בין אם נתניהו חושב כך ובין אם לאו, הדילמה שהציג פרידמן במאמרו היא הדילמה האמיתית של ישראל. המשך המצב הקיים ואי-הגעה להסכם עלולים להוביל להתפרקות הרשות הפלסטינית, לסיפוח זוחל או מהיר יותר של האוכלוסייה בגדה, ולבסוף למדינה שהיהודים יהיו בה מיעוט או רוב חלש ורעוע. אולם גם החלופה השנייה – הסכם פשרה טריטוריאלית עם הרשות – מעוררת חשש לעתיד המדינה: השליטה של אבו מאזן אינה יציבה במיוחד, ובהיעדר נוכחות צבאית ישראלית ייתכן שתוך תקופה קצרה יעלו לשלטון במדינה החדשה ארגונים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, ואולי אף תיווצר בה אנרכיה בדומה למצב בסיני או בסוריה. במצב כזה כל ארגון קיקיוני עם כמה טילים פרימיטיביים, הממומן על ידי איראן, יוכל לגרום נזק קשה להסכם ולביטחון ישראל.

אולם לחשש מפני התפרקות או השתלטות עוינת על הרשות יש מספר פתרונות אפשריים, והטוב שבכולם הוא שילוב הסעודים, הירדנים, מדינות המפרץ, ואולי גם מרוקו, בהסדר.

פסגת מועצת שיתוף הפעולה המפרצי, 2013 (צילום מסך: יוטיוב)

הפתרון הזה אינו אינטואיטיבי וגורם לחרדות עמוקות אצל חלקנו. הציבור הישראלי חי בפראנויה מתמדת מהג'ונגל הערבי הברברי והמונוליטי המקיף אותו. אולם התדמית הזאת מסולפת ויש כמה תהליכים חשובים שצריך להזכיר כאן: ראשית, המדינות הללו, בניצוחה של סעודיה, כבר הביעו את תמיכתן מספר פעמים לאורך השנים, בגלוי ובסתר, בהסדר פוליטי עם ישראל במסגרת "היוזמה הערבית" שהפרמטרים שלה קרובים מאד לתכניתו של קרי. שנית, בשנים האחרונות חלה התקרבות משמעותית בין האינטרסים של ישראל לבין אלה של סעודיה ומדינות המפרץ, בעיקר לנוכח האיום האיראני, ולכן נוספה מבחינתן עוד סיבה לפתח את שיתוף הפעולה ולשמור על קיומה של ישראל כמדינה חזקה באזור. ושלישית, תמיכתן האיתנה במשטר החדש במצרים, מעידה על הסתייגות גוברת והולכת שלהן מהאסלאם הפוליטי נוסח האחים המוסלמים והארגונים הסלפיים.

חוקרי המזרח התיכון מתרשמים גם מיכולתן של המונרכיות באזור לשמור על יציבות נוכח אתגרי האביב הערבי, ולהעדיף רפורמות איטיות וזהירות על פני מהפכות המונים. יציבות זו מעידה על שרידותן של המלוכות הערביות ועל יכולתן להמשיך ולתפקד ולהתפתח בתוך אי-היציבות שסביבן.

כל הגורמים הללו הופכים אותן לנכס של ממש עבור ישראל. אולם שילובן בהסכם השלום נובע גם מחשיבותן לתהליך. סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ הן המשענות העיקריות ובעלות הברית המשמעותיות ביותר הן של הרשות הפלסטינית והן של חמאס. יותר מכל כוח בינלאומי אחר הן יכולות לסייע למדינה הצעירה לשמור על יציבותה, ובמקרה של התערערות הביטחון לחסום מעבר של מחבלים, אמצעי לחימה ונשק לשטחה. יתרה מזו, ללא שיתוף פעולה שלהן עם המדינה הפלסטינית העתידית תיוותר זו חסומה מכל הכיוונים וחסרת יכולת לפעול עצמאית.

כדי לעניין את המדינות הללו בפתרון המשולב צריכה מדינת ישראל להציג בפניהן, לצד חשיבות היציבות האזורית וחיזוק הכוחות המתונים שפתרון כזה יאפשר, גם את היתרונות הגדולים האחרים של הסכם שלום כולל עבורן, וביניהם נתיבי תחבורה שיחברו אותן זו עם זו ובסופו של דבר גם עם אירופה, העברה יעילה של סחורות ומשאבים ורווחים כלכליים ומדיניים אחרים. 

מאמרים נוספים