מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.05.2015

מאבקה של הדמוקרטיה המוסלמית בהקצנה הדתית

אינדונזיה, הדמוקרטיה המוסלמית הגדולה בעולם, מתמודדת כיום עם אתגר המשותף למדינות ליברל-דמוקרטיות רבות במערב: מציאת האיזון הנכון והעדין בין שיקולי ביטחון לבין חופש הביטוי וחירויות האזרח.

אינדונזיה, כרבות ממדינות העולם, מתמודדת עתה עם איומים ביטחוניים הנגזרים ממאבקי הדמים הנמשכים בסוריה ובעיראק, שאליהם נשאבים גם קנאים מוסלמים מרחבי העולם המצטרפים אל שורות ארגוני ג'יהאד באזורי הלחימה, ובעיקר אל שורות "המדינה האסלאמית". אולם בנוסף לאיומים הביטחוניים הישירים, גלי ההדף של ה"מדינה האסלאמית" מציבים בפני אינדונזיה, המתבלטת בהצלחתה לכונן דמוקרטיה במרחב גיאוגרפי ענק המהווה בית לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם, גם אתגרים הייחודים לה. 

האתגרים הביטחוניים הישירים

צעירים אינדונזים המצטרפים ללחימה בשדות הקרב בסוריה ובעיראק, בעיקר בשורות "המדינה האסלאמית", שבים לארצם כבעלי נסיון ומיומנות בטרור. האיום הזה, שהטריד רבות ממדינות ערב בשנות התשעים וכיום מטריד מדינות רבות בעולם המערבי, נלווה החשש מהפצת רעיונות הסלפיה הג'יהאדיה ברחבי הארכיפלג האינדונזי; הפוטנציאל למפגעים בודדים, מקומיים, הפועלים בהשראתה; והתרחבות שבועות הנאמנות (בַּיְעַה) ל"מדינה האסלאמית" מצד מנהיגים מיליטנטיים ונאמניהם. במילים אחרות, החשש באינדונזיה הוא כי תופעת ה"מדינה האסלאמית" תעניק רוח גבית מבצעית, רעיונית ומוראלית לאסלאם המיליטנטי במדינה. נראה, אכן, כי רשתות הטרור המקומי, שבשנים האחרונות ספגו מכה קשה מידי כוחות הביטחון באינדונזיה ויכולותיהן המבצעיות נפגעו באופן ניכר, מרימות עתה את ראשן מחדש בהשראת "המדינה האסלאמית".

התמודדות עם טרור אסלאמי אינה חדשה לאינדונזיה כלל וכלל. התעצבותה כדמוקרטיה החל בשנת 1998 כללה התמודדות עם שלל משברים וסערות פוליטיות, אלימות בין-דתית גואה, פריחה של קבוצות אסלאמיות מיליטנטיות, שהתקשו לפעול תחת המשטר האוטוריטרי הקודם, ושורה של פיגועי טרור. אינדונזיה יכלה לרוב האיומים הללו, תוך שהיא מפגינה יכולת גבוהה הן בסיכול ומניעה הן ביישוב סכסוכים בין-דתיים אלימים בדרכי שלום. האתגר היה קשה, שכן באותן שנים שבו קנאים מוסלמים רבים מזירת הלחימה באפגניסטאן ומזירת המאבק המוסלמי-נוצרי במינדנאו שבדרום הפיליפינים, והובילו את הטרור והמיליטנטיות האסלאמית באינדונזיה בתקופה הרגישה של התבססותה כדמוקרטיה. הצלחה מסויימת במאבק הרעיוני באסלאם הרדיקלי, בסיוע הארגונים החזקים של החברה האזרחית המוסלמית, ושיקום המעורבים בטרור תוך דה-רדיקליזציה של הסביבה המשפחתית והחברתית המיידית שלהם, סייעו לרשויות המדינה בהתמודדות המוצלחת עם האתגר.

אין להפריז באתגר הנוכחי שמציבה "המדינה האסלאמית" על אינדונזיה. ראשית, מספרם של אזרחי המדינה שהצטרפו לשורות ארגוני הג'יהאד בסוריה ובעיראק מוערך במאות ספורות. זהו שיעור זניח ביחס לאוכלוסיה של כ-200 מליון מוסלמים (באוסטרליה השכנה מוערך מספר האזרחים שיצאו לג'יהאד ב-100—200 איש מתוך מיעוט מוסלמי המונה כחצי מליון איש). שנית, המדינה האסלאמית משכללת עתה את יכולותיה המוכחות בהיבטי המאבק המבצעי והרעיוני עם אתגרי האסלאם הרדיקלי, בין היתר באמצעות חסימת האפיקים להפצת הרעיונות המיליטנטיים. נראה עוד כי אינדונזיה, המנסה דרך קבע לקדם תהליכים של שיתוף פעולה אזורי בדרום מזרח אסיה, מבינה את הצורך בחיזוק שיתוף הפעולה הזה בעת הנוכחית. 

הבירה גקארטה (תמונה: Yohanes Budiyanto, CC BY 2.0)

הבירה ג'קארטה (תמונה: Yohanes Budiyanto, CC BY 2.0)

 

אתגר למארג החברתי הרב-גוני

אפשר שהאתגר העמוק והמשמעותי יותר שגלי ההדף של "המדינה האסלאמית" מעמידים מול אינדונזיה נוגע  לממד עמוק יותר – המארג החברתי המגוון מאוד מבחינה דתית, אתנית, תרבותית ולשונית, של מדינת האיים הגדולה.

עד 1998 היו החיים המשותפים אפשריים הודות לכוחנותו של השלטון האוטוריטרי, שהיה לו אינטרס בשלמות טריטוריאלית, יציבות פנימית ופיתוח כלכלי. למען הגשמת יעדים אלה הפעיל המשטר המרכזי גם מערכת אינדוקטרינציה שטיפחה את הפלורליזם הדתי המצוי בבסיס האידיאולוגיה המכוננת של המדינה, ה"פנצ'סילה" (Pancasila), ואת המוטו הלאומי המעצב והמגייס של "אחדות בתוך מגוון" (Bhinneka Tunggal Ika). בעידן הדמוקרטי הועתק המאמץ לביסוס לכידות חברתית לעבודה משותפת בין הממשל המרכזי לבין החברה האזרחית, בעיקר הארגונים האסלאמיים הגדולים של הזרם המרכזי המתון והעצום בהיקפו, לטובת קידום רפורמות חינוכיות, תהליכי הידברות בין-דתיים ופתרון סכסוכים פנימיים בדרכי שלום.

חרף כל זאת, פגיעה של קיצונים מקרב אוכלוסיית הרוב המוסלמי בבני מיעוטים דתיים, במיוחד נוצרים, שיעים וחברי התנועה האחמדית, היא עקב אכילס מוכר של הדמוקרטיה האינדונזית. אחת הטענות המרכזיות הנשמעות באינדונזיה גופא ומחוצה לה היא כי המשטר אינו מקפיד על הבטחת הזכויות המוקנות למיעוטים בחוקה ונוטה להימנע מנקיטת יד קשה בתגובה לפגיעה בהם. נשמעות אף טענות כי הרוב המוסלמי הוא אמנם מתון וסובלני אך אדיש לגילויי אי-סובלנות. חקיקת המשנה האסלאמית ברמת השלטון המקומי, שחוגים אסלאמיסטים מקדמים כחלופה לכשלונם בשינוי החוקה ברמה הממלכתית, מסבכת את המצב עוד יותר, שכן היא מנצלת את מדיניות הדה-צנטרליזציה של המדינה לפגיעה בפלורליזם, בסובלנות הדתית ובזכויות נשים ומיעוטים.

אינדונזיה אכן מגלה חולשה והיסוס בהתמודדות עם התססה אסלאמית נגד הממלכתיות החילונית, הדמוקרטיה והפלורליזם, לרבות התססה ישירה ופומבית נגד עצם כינונה של המדינה כדמוקרטיה. נראה כי ההסבר המרכזי לכך הוא החשש מיצירת הרושם כי "מדינת המשטרה" מהעבר קמה לתחיה וכי המשטר הוא אנטי-מוסלמי. דווקא חילוניותו של המשטר הופכת אותו לרגיש לדימויו בקרב הרוב המוסלמי, מה שבולט גם בפעילותן של המפלגות המרכזיות באינדונזיה, החילוניות במהותן אך מקפידות להיראות כאוהדות לעניין האסלאמי וזקוקות לשיתוף פעולה עם מפלגות אסלאמיות.

ילדים באלינזים באינדונזיה (Merbabu, CC BY-SA 3.0)

ילדים באלינזים באינדונזיה (תמונה: Merbabu, CC BY-SA 3.0)

 

עם זאת, האתגר הנוכחי של "המדינה האסלאמית" מאחד את הממשל המרכזי והחברה האזרחית המוסלמית בהבנה כי שנאת האחר הנטועה בסלפיה הג'יהאדיה מאיימת על האופי הייחודי הפלורליסטי של אינדונזיה. ניצנים מבשרי רעה לכך ניתן היה לראות בטענותיהם של חוגים ג'יהאדיסטים וסלפים באינדונזיה כי העימות בסוריה ובעיראק הוא סוני-שיעי, מה שמתסיס את הרוב הסוני באינדונזיה נגד המיעוט השיעי הקטן ועל פי דיווחים שונים אף בא לידי ביטוי בהתנגשויות במקומות שונים במדינה בין קבוצות סוניות לשיעיות.

על רקע זה ניתן להבין מדוע לא הסתפקה אינדונזיה באיסור על הצטרפות ללחימה בסוריה ובעיראק והודיעה גם על מאבק רעיוני וחינוכי ב"מדינה האסלאמית", בטענה כי עקרונותיה סותרים את האידיאולוגיה המכוננת של המדינה. הממשל מדגיש את הצורך בגישה פרו-אקטיבית נגד הטרור ואי הסובלנות הדתית, ויחד עם ארגוני הזרם המרכזי המוסלמי הודיע על הצבת נרטיב נגדי לקיצוניות, שבין מרכיביו יהיו הלאומיות והייחודיות התרבותית של אינדונזיה וההרמוניה הדתית והאתנית השוררת במדינה.

האתגר הנוכחי העומד בפני אינדונזיה משותף למדינות ליברל-דמוקרטיות רבות במערב: מציאת האיזון הנכון והעדין בין שיקולי ביטחון לבין חופש הביטוי וחירויות האזרח. באינדונזיה נשמעים, למשל, קולות של קנאה במאבק האסרטיבי בטרור בסינגפור (שבה המוסלמים הם במיעוט) ובמלזיה (שבה המוסלמים מהווים רוב). שתי המדינות הללו, מונהגות על ידי משטרים אוטוריטריים המקיימים את ה"חומרה" הדמוקרטית (מוסדות ותהליכים פוליטיים) אך אדישים ל"תוכנה" שלה (מחויבות לערכים של חירות ושוויון) משיקולי יציבות פוליטית, סדר ציבורי ובטחון פנים. ישנם אינדונזים המצפים לנוקשות דומה מצד הממשלה כלפי הרעיונות הסלפים הקיצוניים המופצים במערכת החינוך, במוסדות הדת ובמסגדים, וכלפי הפעילות הפיננסית של גורמים מיליטנטים. אחרים, לעומת זאת, סבורים כי ניתן להתגונן מפני אתגר הרדיקליזציה מבלי לפגוע בחופש הביטוי. במילים אחרות, המאבק הטוב ביותר יהיה באמצעות חיזוק השיטה הדמוקרטית, ואף הפצתה בקרב מדינות מוסלמיות נוספות, ולא בשיבה לפרקטיקות אוטוריטריות. נראה כי הממשל המרכזי קשוב לקולות האחרונים, בעיקר, כאמור, מתון רצון שלא להיקלע למאבק תדמיתי עם האסלאמיסטים.

נשיא אינדונזיה, גוקו וידודו (תמונה: ויקיפדיה)

נשיא אינדונזיה, ג'וקו וידודו (Yanuar, CC BY-SA)

 

בנובמבר 2014, חודש לאחר כניסתו של נשיא אינדונזיה, ג'וקו  וידודו (Joko Widodo), לתפקידו, נפגש עמו הנשיא אובמה ושיבח את ה"מעבר המלא" של המדינה לדמוקרטיה ואת תפקידה המיוחד בקידום פלורליזם דתי. וידודו, שהגיע לכס הנשיאות עם דימוי מוכח של לוחם למען פלורליזם דתי ורפורמה דמוקרטית, עומד עתה ללא ספק בפתחה של תקופה מאתגרת.

מאמרים נוספים