מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
14.01.2013

מדוע הציבור הערבי לא בוחר?

הציבור הערבי, אשר העלה את ברק לשלטון ב 1999, בוחר לא להגיע לקלפי. את הימין הוא מציל, את השמאל הוא לא מביך, והעסקנים שלו יכולים להמשיך לשחק במגרש הישראלי-פלסטיני ולהזניח את צרכי בוחריהם בישראל עצמה

בבחירות 1999 נערכו בחירות ישירות לראשות הממשלה, וכ-90% מהמצביעים הערבים הצביעו עבור אהוד ברק.  עבור חלקם זו הייתה הצבעה נגד בנימין נתניהו, אך נתון זה סימל את הרצון של ערביי המדינה להשפיע על הפוליטיקה הישראלית. אולם לאחר הבעת האמון בברק, הוא אכזב אותם בשלושה אופנים: תנופת הפיתוח הכלכלי-חברתי-חינוכי שהחלה בתקופת יצחק רבין נעצרה; הוא התיר לאריאל שרון לעלות להר הבית, למרות כול האזהרות, ובכך נתן את האות לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה; המשטרה התנהלה באופן מפוקפק במהומות אוקטובר 2001, ו-13 אזרחים ערבים נהרגו מאש כוחות הביטחון.

יתרה מכך, ברק, שניצח בזכות התמיכה המסיבית של ערביי ישראל, העדיף קואליציה עם ש"ס הלאומנית על פני מפלגה ערבית כלשהי ובכך המשיך את המסורת המתעלמת ממפלגות ערביות ודוחה את האפשרות ליצור עמן קואליציה. מבחירות אלו חלה צניחה של 24% בהשתתפות ערביי ישראל בבחירות לכנסת. אם בבחירות  1996 הצביעו 77% מערביי ישראל, בבחירות 2009 הצביעו 53%. השאלה היא האם ערביי ישראל הפסיקו להאמין בדמוקרטיה או שחדלו להאמין כי יש בכוחם לשנות באמצעותה את תנאי חייהם?

לגבי השאלה הראשונה התשובה היא שלילית. בבחירות המקומיות, המשפיעות יותר על חיי היום-יום של הערבים, אחוז ההצבעה הוא גבוה ביותר ונושק ל-90%, לעומת המגזר היהודי שבו אחוז ההצבעה קרוב יותר ל-50%. המסקנה היא שכאשר האזרחים הערבים יודעים כי השתתפותם בבחירות יכולה להשפיע על חייהם באופן ישיר הם נוהרים בהמוניהם לקלפיות.

מההשוואה בין הבחירות הארציות למקומיות עולה כי האזרחים הערבים מאבדים את אמונם ביכולת שלהם להשפיע על התנהלות המדינה. ברוב הסקרים הנערכים לקראת הבחירות לכנסת ה-19 עולה בברור כי פחות מ-50% מערביי ישראל הצהירו על כוונתם להצביע. מה המשמעויות הנובעות מכך?

ראשית, הציבור הערבי לא מאמין שמפלגות ציוניות, כולל אלו מהשמאל, דוגמת מרצ, או מהמרכז, דוגמת התנועה, העבודה ויש עתיד, מייצגות את האינטרסים שלו. לכל היותר הן רואות בו מאגר קולות שלאחר הבחירות יתעלמו ממנו. אמנם מפלגת העבודה בחרה שני נציגים ערביים ב-20 המקומות הראשונים הנחשבים עדיין ריאליים, אולם יותר יהודים בחרו בהם מאשר ערבים וגם כך הם השתלבו בגלל הבטחות ייצוג מגזריות ומגדריות. המרוויחות הגדולות מכך הן מפלגות הימין שאינן מחזרות אחר הקול הערבי. ככול שאחוז ההצבעה הערבי יורד כך מספר המנדטים שלהן עולה, ולכן ניתן להסיק שהן מעוניינות לעודד את התסכול הפוליטי של ערביי ישראל על ידי השארת מצבם הפוליטי-כלכלי על כנו.

שנית, אם כך מדוע אין הציבור הערבי נוהר בהמוניו להצביע עבור מפלגות ערביות? יש בכוחו להכניס לכנסת יותר מ-18 חברי כנסת, נוסף על אלו המשובצים במפלגות יהודיות, ובכך לשבור את אחיזת הימין בשלטון. התשובה לכך מורכבת משני חלקים עיקריים: האחד, ציבור זה אינו מאמין כי מפלגה ערבית תהיה חלק מקואליציה כלשהי ותקבל תפקידים ברשות המבצעת, כך שבפועל הן לא מסוגלות לשנות את מצבו. שנית, הציבור הערבי מאס בעיסוק האובססיבי של המפלגות הערביות בנושא הפלסטיני. האנטגוניזם המתמיד שיוצרים חברי כנסת כמו אחמד טיבי, חנין זועבי וטאלב א-סאנע בין המדינה לציבור הערבי פועלים כבומרנג נגדם. תיאור המדינה כגזענית, לאומנית ואנטי-ערבית, מוטיבים החוזרים ונשנים באמירותיהם, משכנעים רבים כי אין להם רצון לקחת חלק בתהליכים במדינה כזו. מעבר לכך, רבים מערביי ישראל רואים את עצמם כיותר ישראלים מפלסטינים. ציבור זה מעוניין שסוגיות בוערות כמו תעסוקה, דיור, חינוך ותשתיות יהיו בראש סדר העדיפויות של המפלגות הערביות. הנציגים הערביים היושבים על ספסלי האופוזיציה הלעומתית לא מביאים לשינוי בסדרי עדיפויות כאלה.

הירידה המתמדת באחוז ההצבעה בקרב ערביי ישראל צריכה להדאיג את הממשלה. המשכה עלול להחריף את הנתק בין כ-20% מהאוכלוסייה למדינה. אולם כל עוד שיקולי המנדטים הם העומדים בראש סדר העדיפויות ולא החשש לפגיעה בהליכים דמוקרטיים, לא נראה כי יהיה שינוי מהותי בשכנוע הציבור הערבי כי השתתפותו חיונית.

מאמרים נוספים