מאמרים

ניתוח ופרשנות
01.05.2014

מדינה חזקה והשמאל

לא זו בלבד שאין סתירה בין תכניתו המדינית של השמאל לבין תפיסת ה"מדינה החזקה", אלא שתפיסה זו מנותקת במידה רבה מסוגיית זהותה של המדינה. גם מדינה רב-תרבותית, המטפחת קהילות וזהויות רבות אך שומרת במקביל על אתוס מאחד, מגלה נחישות רבה בשדה הקרב.

אזרח, בכל מדינה בעולם, ירצה שמדינתו תוכל לסכל איומים חיצוניים. במזרח התיכון, באופן מיוחד,  כל מדינה חלשה נתונה בסכנה, וכל בר דעת צריך להכיר בכך. הקביעה הזו רלוונטית לא רק למדינה יהודית במרחב ערבי-מוסלמי, ויעידו לבנון, כווית, ומדינות ערביות הסובלות מפעולות טרור. מסיבה זו האמרה "מדינה חזקה" או "ישראל חזקה" היא קלף רטורי מנצח, המספק מזור לפחדים הקמאיים של רוב מוחץ מקרב הישראלים היהודים.

האם השמאל בעד ישראל חזקה? אף שדימויו הציבורי שונה, לכאורה ברור שכן; הרי אין זיקה בין עמדה מדינית שמאלית לבין הכרה בצורך של המדינה להגן על אזרחיה מפני איומים מבית ומחוץ.

הבעיה טמונה בכך שהרטוריקה של "ישראל חזקה" פופולרית בשיח הציבורי בנוגע לדיכוי מיעוטים במרחב שבשליטת ישראל. כך נוצרת משוואה לפיה "ישראל חזקה" משמעו חזקה בדיכוי. כך או אחרת, הרטוריקה הזו מתפרשת בשמאל כנצית, תוקפנית ואולי אפילו אנטי-דמוקרטית עד כדי פאשיסטית, במובן זה שהמדינה החזקה באה על חשבון המדינה הפלורליסטית. התוצאה היא קשר סמלי, ולחלוטין לא מחוייב המציאות, בין עמדה רדיקלית בענייני שוויון, דמוקרטיה וזכויות למיעוטים ובין סלידה מרטוריקת "המדינה החזקה" או חשדנות כלפיה. כל הפגנה של כוח מדינתי (למשל תמונת פוטו-אופ של ראש הממשלה ליד מטוסי חיל האוויר) מתוייגת אוטומטית בשמאל כנפנוף ב"זקפה הלאומית" ושיקוף של עמדה כוחנית ולאומנית הרואה בערבים אויב ובישראל וילה יהודית מבוצרת בג'ונגל המזרח תיכוני.

אולם אין שום קשר בין זהותה של המדינה, גבולותיה ומידת הכבוד שהיא רוחשת לזכויות אדם ולמיעוטים, לבין יכולתה להגן על עצמה מפני חתרנות או אלימות מבחוץ. הרי גם לו תהפוך ישראל למדינה דו-לאומית דמוקרטית שראש ממשלתה פלסטיני, רצוי שהיא תהיה חזקה ובעלת יכולת שיטור והגנה עצמית. אדרבא, אף שמדינה כזו אולי תעורר פחות עוינות מצד משטרים ערביים במזרח התיכון, לגורמים קיצוניים ומדינות רדיקליות במרחב הזה תהיה מוטיבציה יתרה לפגוע דווקא במדינה כזו. במלים אחרות, ישראל, כמדינה יהודית במובן הלאומני והלעומתי של המושג, משמשת כבר כיום כ"שטן" סמלי המגייס המונים לאידיאולוגיה קיצונית. אם היא תציע מודל אחר, של השתלבות במרחב וקבלה שלו, היא תאיים עוד יותר על גורמים קיצוניים. כך או אחרת היא תצטרך להיות חזקה.

המטרה הסופית של השמאל במישור המדיני – סיום הכיבוש כפי שאנחנו מכירים אותו – זוכה לתמיכה גורפת של רוב ראשי מערכת הביטחון ואנשי אקדמיה בעלי שם בחקר הביטחון וההיסטוריה הצבאית. רמטכ"לים, שרי ביטחון, ראשי מוסד ושב"כ בעשרים השנים האחרונות תומכים בצורה כזו או אחרת בסיום המשטר הצבאי שמחילה ישראל בגדה (רובם בצורה של היפרדות ומשה ארנס במסגרת של סיפוח-אזרוח של הגדה), אף אם סיום הכיבוש ייצור אתגרים בטחוניים חדשים. בספרו "להגן על ישראל" טוען מרטין ון קרפלד, היסטוריון צבאי ישראלי בעל שם עולמי, כי היכולת להגן על ישראל תשתפר עם הנסיגה מהגדה המערבית. הוא סבור גם כי חייליו של צבא שיטור, הנאבק תדיר בגורמים חלשים ממנו בצורה משמעותית, יסבלו מפגיעה במוטיבציה שלהם. גם המועצה לשלום ולביטחון, המאגדת עשרות קצינים בכירים לשעבר בצה"ל ובמערכת הבטחון, תומכת בבריתות אזוריות ובהסכמים מדיניים על חשבון שימוש בכוחה הצבאי העודף של ישראל. רוב המומחים הביטחוניים והחוקרים – בארץ ובעולם – גם פאסימיים לגבי היכולת לנצח מאבקי גרילה/טרור באמצעים צבאיים בלבד.

כוחות מגב בשטחים (צילום מסך: יוטיוב)

במחקרים בטחוניים מנוגדים טמונים כשלים מחפירים. יגיל הנקין, למשל, טען בכתב העת הימני-שמרני "תכלת" כי צבא סדיר ומדינה ריבונית יכולים גם יכולים להכריע מאבק גרילה נחוש. אחת הדוגמאות המרכזיות שהוא מביא היא צפון אירלנד. אלא שהנקין שוכח שלצד לחימה נחושה בטרור שיפרה בריטניה את זכויותיהם של הקתולים, וחשוב מכך – הקתולים בצפון אירלנד היו אזרחי בריטניה ונהנו מהיכולת להצביע לפרלמנט הבריטי ולהשפיע על הפוליטיקה בערוצים לא-אלימים. יתר על כן, ההסכם עמם כלל הרבה מאוד סממנים של הגדרה עצמית לאומית במישור הסמלי והמעשי, כך שההבחנה בין הלאומיות האירית לבין הלאומיות הבריטית כובדה. במידה רבה נכון הדבר גם ביחס לדוגמא הצ'צ'נית שמביא הנקין; גם אם נתעלם מהכוחנות הצבאית ומיכולת התמרון של מעצמה כמו רוסיה בזירה הבין-לאומית, הצ'צ'נים הם אזרחי רוסיה ויכולים לבחור ולהבחר לדומא. השוואה תקפה לאזורנו תהיה מדינה דמוקרטית במרחב שבין הים לנהר, שכל תושביה הם אזרחיה, הנאבקת בארגונים פלסטינים חמושים. לצד ה"מקל" הצבאי נהנית האוכלוסיה שהם באים מתוכה מ"גזר" באמצעות ערוצי פעולה בפוליטיקה הממוסדת, במערכת המשפט ובחברה האזרחית.

למעשה יש קשר ברור בין שלילת זכויות חברתיות ואזרחיות של אוכלוסייה לבין מעורבות גבוהה שלה בטרור, כולל בתחומי שליטתה של ישראל. קל יותר להגיע לשיווי משקל הרתעתי כאשר מופעל טרור באזור שמחוץ לשליטתה, החלקית או המלאה, של המדינה. גם מבחינה כלכלית-חברתית ברור כי החוסן האזרחי תלוי בסולידריות החברתית, הנשחקת על ידי מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית. על קצה המזלג ניתן להמחיש כי קצונה ושירות קרבי מזוהים עם יישובים של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה.

לסיכום, לא זו בלבד שאין סתירה בין תכניתו המדינית של השמאל לבין תפיסת ה"מדינה החזקה", אלא שתפיסה זו מנותקת במידה רבה מסוגיית זהותה של המדינה. גם מדינה רב-תרבותית, המטפחת קהילות וזהויות רבות אך שומרת במקביל על אתוס מאחד, מגלה נחישות רבה בשדה הקרב. על כך תעיד, למשל, ארצות הברית.

מאמרים נוספים