המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
28.08.2011

מדינה עלווית? תסריט אפשרי לעתיד הלא-רחוק

לנוכח המחאות המתמשכות מפגין המשטר הסורי נחישות רבה ואכזריות לא מבוטלת אולם בתוכו מתחוללים כבר תהליכי התפרקות ואולי לא ירחק היום שבו יתחילו גם בארמון תִשְרין לחוש שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי המשטר. בנקודת מסוימת לאורך הרצף הזה ייתכן שהחונטה השלטת תגיע למסקנה שהיא איבדה את יכולתה להמשיך ולשלוט במדינה. זה יכול לקרות כהתמוטטות מהירה ואנרכית כפי שזה קורה בלוב, אולם ייתכן גם שהתהליך יהיה איטי ומבוקר יותר. במצב כזה תעמודנה בפני העדה העלווית במערב המדינה שתי חלופות עיקריות. הראשונה: להתנער משלטון בשאר אל אסד, להשליך את משפחתו ואת מלחכי פנכתה להמון ולהתיר את דמם בתקווה שאחרי שיכלו את זעמם בשליטים השנואים אפשר יהיה להמשיך בחיים המשותפים בסוריה. השנייה: להקדים תרופה למכה ולהקים מדינה עלווית מוגנת היטב לאורך חוף הים התיכון מצפון ללבנון. ישות כזו, אם אכן תוקם, תאיץ את התהליכים הצנטריפוגליים במזרח התיכון ואולי תוביל לקריסת המבנה המדינתי הקיים. אולם כדי להבין את משמעות השינוי צריך להתחיל במעט היסטוריה.

גבולות המזרח התיכון הנוכחיים נקבעו לפני קרוב למאה שנה בעקבות מלחמת העולם הראשונה לאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית והחלוקה בין בריטניה לצרפת המבוססת על הסכמי סַיְיקס-פִּיקוֹ. ההסדרים הקולוניאליים הללו פיצלו אוכלוסיות מאוחדות בזהותן (כמו הפיצול בין סוריה לבין ירדן ולבין חלקים של פלסטין ולבנון למשל), ולעומתן חיברו יחדיו אוכלוסיות אחרות שמערכת היחסים ביניהן הייתה לעיתים קרובות מתוחה או מתנכרת (כמו החיבור בין האזור הסוני לאזור העלווי בסוריה, בין העדות השונות בלבנון, או בין האזור הכורדי לערבי בעיראק). במשך השנים דומה היה שעל אף גבולותיהן המלאכותיים המדינות החדשות שיצרו בריטניה וצרפת קיבלו לגיטימציה מסוימת מצד תושביהן, וזו הלכה והתחזקה עם השנים, במיוחד לאחר תבוסתה של הלאומיות הפאן-ערבית ב-1967. גם היום בהפגנות המחאה בתימן, בלוב או בסוריה דגל הלאום (בגרסת המשטר או בגרסת המפגינים) הוא היחיד המונף, וסיסמאות שנשמעו תדיר בעבר - בזכות איחוד כלל ערבי, כלל מוסלמי, או כל-סורי, למשל - אינן נשמעות כלל.

אולם בשנים האחרונות החלו להסתמן סדקים באחדות הלאומית של המדינות הקולוניאליות. הקמתה של האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק החותרת לעצמאות מלאה ומתחים גוברים בין השיעים לסונים באזורים אחרים בעולם הערבי הגבירו את הנטיות להתפרקות. עד כה לא נפרצה המסגרת באף אחת מן המדינות הערביות, כולל עיראק, ובשום מקום לא שונו גבולות המדינה שנקבעו בתקופה הקולוניאלית, למעט תיקוני גבול קלים. הקמתה של ישות נפרדת, עלווית, במערב סוריה, עלולה להיות נקודת המפנה הקריטית בתהליך ולשמש - אם לשאול מונח מתיאוריית הכאוס - מחולל דינמי שישנה את פני המזרח-התיכון.

ידידים אירופים שביקרו בסוריה לפני יותר משנה מספרים על מאמץ התבצרות אדיר שהתנהל כבר אז בחסות המשטר בהרי אַנְסַרִיה, בלב האזור העלווי. במשך השנים האחרונות הפך גוש ההרים הנישא ממזרח ללטקיה לרשת צפופה של מנהרות ובונקרים מצוידים היטב לקראת היום שבו תודח משפחת אסד מן השלטון והעלווים יאבדו את שליטתם במדינה. יש להניח שבשאר אסד וחבורתו כבר מכינים את עצמם לאפשרות הזאת ברמה כזאת או אחרת. חייליהם מנקים את המנהרות והמוצבים במעמקי ההר ובנקודות אסטרטגיות, מעבירים לשם מזון, מים, דלק ותחמושת, ותכניות ההגנה נקבעות ומעודכנות. כדי לחזק את מדינת המצדה שלהם יחתרו העלווים לתיאום עם איראן ועם ראשי חזבאללה שיתבקשו לספק להם מטריית הגנה כלשהי. הללו יצטרכו לשקול בזמן ההתרחשות אם עליהם לתמוך בבעלי בריתם הנאמנים מן העבר, או לוותר עליהם ולנסות לשפר את יחסיהם עם השלטון הסורי החדש.

בהתייצבה לצד המדינה הכורדית ההולכת ומוקמת לאיטה בצפון עיראק עלולה המדינונת העלווית הזאת להיות תחילת התהליך שיהפוך את סוריה ועיראק לרצף של מדינות עדתיות. אם התהליך הזה אכן יתחולל קשה לדעת לאן יוביל. האפשרויות כוללות פרידה של הכורדים בצפון סוריה ואיחודם עם אחיהם בעיראק; חלוקת דרום עיראק למדינה סונית ומדינה שיעית; אוטונומיה מדינית בהר הדרוזים ובאזור סווידא; ורבות נוספות.

לתושבי סוריה ועיראק כל התסריטים הללו נראים כיום בלתי-אפשריים ורובם יטענו בתוקף שיש עם סורי מאוחד, שהלאומיות חזקה ועתיקת יומין, ושאין שום סיכוי שארצם תתפורר כך. אבל דומני שגם ביוגוסלביה לפני עשרים שנה היינו מקבלים תשובה דומה.

מאמרים נוספים