המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
25.04.2015

מהגיהנום של אסד -- לישראל

מלחמת האזרחים האיומה בסוריה פתחה גבולות פיזיים ומנטליים בין ישראל לבין תושבי דרום סוריה. עאמר דכה מספר על חייהם הטראגיים של פצועים וחולים סורים המקבלים טיפול בבית החולים זיו בצפת, ועל מסירותו של הצוות הישראלי, היהודי והערבי, המטפל בהם.

"זו מלחמה איומה. בחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי שאגיע לסיטואציה שבה איאלץ להרים את בני הקטן על ידיי ולהתחנן בפני רופאים בצד הישראלי של הגבול שיצילו את רגלו". את הדברים האלה אמרה לי נרמין (שם בדוי), אם צעירה ופליטה סורית, שהגיעה יחד עם בנה בן ה-7 לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "זיו" בצפת, על הגבול המדמם שבין סוריה לישראל.

המלחמה הקשה בסוריה, שמתנהלת למעלה מארבע שנים, לא הותירה הרבה ברירה לעשרות אלפי הפליטים והעקורים הסורים, המתדפקים על דלתותיהן של המדינות השכנות, ובהן ירדן, לבנון וישראל. בתיאטרון האבסורד המזרח תיכוני פתאום נפתחים שערים וגבולות פיזיים ומנטליים בין מדינות אויבות.

אחמד (שם בדוי) שיחק מחוץ לביתו העיר דרעא, אחת הערים הסוריות הראשונות שבהן התפתח המאבק נגד משטרו של בשאר אל-אסד. "פתאום שמענו הפגזה ואחריה שקט נוראי. הבנתי שמשהו קרה לבן שלי, יצאתי החוצה וראיתי אותו מדמם בחצר. הזעקנו עזרה ראשונה והוא קיבל טיפול ראשוני בבית חולים שדה מאולתר בעיר. ככל שנקפו הימים הבנתי שבני לא יחזור להיות כשהיה. הפציעה הקשה מרסיסי הפגז עיקמה את רגלו הימנית. בשארית כוחותינו נסענו לדמשק ומימנו מכספנו הפרטי שבעה עשר ניתוחים שונים ברגלו."

הרופאים בדמשק קבעו שאחמד לא יוכל עוד ללכת על רגל ימין. "אחמד איבד תקווה," מספרת אמו, "השמחה והאושר שהיו נסוכים על פניו נמחקו. הוא ילד, הוא לא ממש מבין או מעכל את הפציעה. הוא הבין שהוא איבד חלק מגופו. לקח לי כמה ימים להתעשת עד שהחלטתי להגיע עם בני לגבול בין ישראל לסוריה. הייתי חייבת להילחם על חייו. הוא לא היה שורד את המלחמה בסוריה עם רגל קטועה. וכך נשאתי אותו על ידי והבאתי אותו לבית החולים בצפת", מספרת נרמין בכאב רב.

אחמד מדרעא (צילום: נועם מוסקוביץ)

הילד אחמד מדרעא (צילום: נועם מוסקוביץ) 

 

"המושיע של הפצועים הסורים"

פרופ' אלכס לרנר, שניצח על תהליך ההחלמה של אחמד, סיפר לי על מסעו הארוך להחלמה. "אחרי שבעה עשר ניתוחים הרופאים הסורים קבעו שהוא לא ישוב ללכת, ותראה אותו היום מצליח לבעוט בכדור. הילד הגיע אלינו במצב קשה והחלטנו לשקם את רגלו. אחרי ניתוח אחד נוסף הבנו איך צריך לשקם אותה, וכך, באמצעות ברזלים שהולחמו לרגלו, הצלחנו ליישר אותה". לרנר, מומחה בעל שם עולמי בטיפול בטראומות אורתופדיות ובפרט פציעות מלחמה, קנה לו באחרונה גם שם של מושיע בקרב הפצועים הסורים. מאות מהם עברו תחת ידיו, בהם כאלה שאיבדו כל תקווה שיוכלו לשוב ולצעוד. הודות לטיפולו של לרנר ולניתוחים מורכבים שביצע חזרו לסוריה כשהם מהלכים על שתי רגליהם, או על פרוטזות יקרות שהוענקו להם בסיוע הצלב האדום.

הסיטואציה בבית החולים "זיו" ובכמה מבתי החולים הממשלתיים הגדולים בצפון (בית החולים פוריה בטבריה, בית החולים בנהריה ובית החולים רמב"ם בחיפה) נראית הזויה לעין ישראלית ולעין סורית כאחד. מלחמת אזרחים אחת גורמת לטלטלה גדולה בה הכל מתערבב בכל: אזרחים סורים, שבמשך שנים שמעו מהמשטר כי מעבר לגדר שוכן השטן הגדול והנורא מכל, מתחככים עתה עם חולים וצוותים רפואיים ישראלים ומקבלים סיוע הומניטרי מציל חיים. לידם אזרחים ישראלים אשר פגשו לראשונה בחייהם את שכניהם הסורים, מוכי המלחמה שחרב עליהם עולמם.

ניסיתי להבין ממנהל בית החולים, פרופ' סלמאן זרקא, כיצד מתנהלת האופרציה המורכבת של העברת הפצועים מסוריה לקבלת טיפול בבתי החולים בישראל. "זה התחיל כמעשה הומניטארי יפה ומרגש שעליו החליטה ממשלת ישראל. בחודש פברואר 2013 הובהלו לכאן שבעה פצועים סורים שנפצעו בקרבות במלחמת האזרחים שמעבר לגבול. המחווה ההיא הפכה בינתיים למחזה שבשגרה. למעלה מ-1300 פצועים סורים – לוחמים, גברים, נשים וילדים, טופלו בבתי החולים בצפון כשאל בית החולים 'זיו' הגיעו עד כה 500 פצועים. בבית החולים יש 300 מיטות בלבד", מוסיף זרקא, "ואנחנו טיפלנו כבר ב- 500 פצועים".

 

"נלחמים על כל יד ורגל"

פרופ' זרקא נמנע מלתת תשובות חד משמעיות לגבי הדרך שבה מעביר צה"ל את הפצועים לקבלת הטיפול הרפואי, אך הבהיר כי גורמים צבאיים לא מתערבים בהליך הרפואי של הפצועים וכי המקצועיוּת הרפואית היא זו שעומדת בראש סדר העדיפויות. "ברחבי העולם, באזורים מוכים בהם מוענק סיוע הומניטרי, מקובל לקטוע גפיים. הרעיון שעומד בבסיס המחשבה הזו היא לטפל בכמה שיותר פצועים, להקטין משמעותית את זמן האשפוז בבתי החולים ולצמצם עלויות. בישראל החלטנו להילחם על הפצועים, שרובם נפגעי גפיים. תאר לעצמך שיכולנו לצמצם משמעותית את משך האשפוז של עשרות גברים וילדים סורים שהגיעו אלינו אם רק היינו מחליטים לקטוע את האזורים הפצועים או הנגועים. בזיו התפתחה התמחות והצוות הרפואי עושה ימים כלילות כדי להילחם על כל פצוע ופצוע, מתוך ידיעה שהגפיים הללו שאנחנו מצילים יסייעו לו לשרוד את המלחמה בארצו". על תהליך ההחזרה של הפצועים הסורים אמר פרופ' זרקא כי הסורים עצמם מבקשים לחזור לכפריהם ולמדינתם.

פרופסור סלמאן זרקא (צילום: נועם מוסקוביץ)

פרופ' סלמאן זרקא (צילום: נועם מוסקוביץ) 

 

את פארס עיסא, העובד הסוציאלי שמלווה את הפצועים בזיו, פגשתי בעיצומו של יום עמוס. הוא בדיוק החליט לצאת לסבב ביקור רפואי בין הפצועים. ארשת פניו החתומה והרצינית מגלה מצד אחד עייפות ומצד שני נחישות ודבקות במטרה. "ראיתי הכל. תחשוב שמגיע לכאן פצוע סורי. גבר, אישה, ילד או ילדה. מבחינתם הם נמצאים במדינת אויב. המעמסה הנפשית היא כבדה. הג'יפ הצבאי של חיל הרפואה מוביל אותם אל חדר המיון ושם אני מחכה להם יחד עם הצוות הרפואי המקצועי. אני דואג להסביר להם איפה הם נמצאים. זה מקל עליהם לשמוע שיש מישהו שמדבר את שפתם. אני מתשאל אותם איך הם מרגישים, איפה כואב להם, כמה זמן עבר מאז הפציעה ועד ההגעה לגבול, מה קרה למשפחותיהם והאם הם אלרגיים לתרופות מסוימות."

"הסורים הם ערבים כמוני", מוסיף עיסא, "אבל בכל זאת עולם המושגים שלהם שונה. לפני זמן מה הגיע אלינו פצוע שגדעו את רגלו בדמשק והרופא המנתח ב'זיו' זיהה שהגדם נתפר. מבחינה רפואית אסור לתפור את הגדם אחרי קטיעה, כדי למנוע הזדהמות וכדי לתת לרקמות להחלים. שאלתי את הצעיר הסורי מי עשה לו את התפר והוא אמר לי בערבית 'הדוקטור'. מאוחר יותר התברר לי שזה היה המוהל בעירו שעשה את התפירה ולא רופא כירורג. הדברים האלה הם משמעותיים". את הדבר הנורא מכל סיפר לי עיסא חרישית. "לפעמים נאלצתי גם להמציא אימהות מאמצות. הגיעו לכאן כמה ילדים בלי ליווי של מבוגר, ונאלצתי לבקש מאימהות סוריות ששהו בבית החולים לפרוס את חסותן על הילדים הבודדים".

בקומה העליונה מאושפזות שתי סוריות מבוגרות, פאיזה וח'דיג'ה (שמות בדויים). בעודנו עולים לשם השתחרר משהו בארשת פניו של עיסא וחיוך רחב נמרח עליהן. הוא נכנס לפני ולפני הצלם שלי וביקש מהן רשות להיכנס ולשוחח עמן. "העם הסורי הוא חשדן מטבעו. תבין, לא קל להן, בטח לא אחרי מה שעברו", הוא מוסיף.

ח'דיג'ה (49) מרותקת למיטתה. הרופאים נלחמו על רגליה ולא הצליחו להצילן. לבסוף נאלצו לקטוע אותן. ניסיתי לדובב את האישה החביבה, שבינתיים קיבלה במתנה טרנזיסטור חדש כדי שתוכל לשמוע קצת מוזיקה בערבית. לא היה לי קל: אישה בגילה של אמי מחוסרת גפיים תחתונות ומחייכת חיוך כואב. "חג'ה, זה עאמר, והוא כתב שבא לשאול אותך כמה שאלות, בסדר ?", עזר לי עיסא. "אין בעיה, רק שלא יצלם. פארס, אל תשכח בטובך להביא לי בקבוק קטן של קולה", אמרה ח'דיג'ה. לאט לאט השתחררה וגוללה את סיפורה הכואב, "אני מדרעא. אני מאושפזת פה כבר כמה חודשים, ובינתיים ממתינה לפרוטזות שאני אמורה לקבל בקרוב".

ח'דיג'ה סיפרה לה בקול רועד מה עבר עליה וכיצד איבדה את רגליה. "יצאתי מביתי ללקט עשבים ומיני צמחי בר. בלי לשים לב עליתי על מוקש". התיאור היה קצר ומצמרר. לא היה מה להוסיף.

 

רוב המטופלים – גברים צעירים

פארס סיפר לי שבית החולים טיפל עד כה בכ-500 סורים, רובם גברים צעירים. הוא מניח שהיו לוחמים ביניהם ולא רק אזרחים חפים מפשע. "טיפלנו גם באזרחים שלא נפגעו מהמלחמה. יילדנו עשר נשים וכעת יש מקרה אחד של אישה שהגיעה לטיפול אחרי שזוהה אצלה זיהום דלקתי חריף בדרכי השתן. היא נמצאת כאן כבר חמישה ימים לאחר שרופא מדרעא שממש התחנן שתגיע לישראל לקבלת טיפול פן יהיה מאוחר מדי".

העובד הסוציאלי פארס עיסא (צילום: נועם מוסקוביץ)

העובד הסוציאלי פארס עיסא בחברת הילד אחמד (צילום: נועם מוסקוביץ)

 

בכניסה לחדר מספר עשר בבית החולים היה מוצב חייל ששמר על החדר מפני כניסת זרים. בחדר עצמו שכבו על מיטותיהם ארבעה גברים צעירים עם דרגות פציעה קשות. חלק מהם נפצעו כתוצאה מהפרקטיקה הרווחת בחיל האוויר הסורי להטיל חביות נפץ על ישובים אזרחיים. "נפצעתי מפגז שנורה לעבר ביתי", סיפר לי ראאד (שם בדוי), צעיר כבן 23, גם הוא פליט מדרעא. "תמיד סיפרו לנו שישראל היא השטן. אסד ידע לסובב אותנו על אצבע  קטנה ואנחנו האמנו לו".  הקשיתי על הצעיר, ניסיתי להבין אם היה מעורב בלחימה לצד המורדים. לא הצלחתי לחלץ תשובה, אך מחזותו היה ברור שהוא והצעירים שהיו לידו משתייכים לזרם אסלאמיסטי כלשהו, אולי לג'בהת א-נוסרה, אבל את זה כנראה לעולם לא אדע.

בסוף החדר הציצו פניו העייפות של נער בן 17. ניגשתי אליו וניסיתי לדובב אותו. מבטו המת ניקב את נשמתי. "טנק של אסד ירה לעבר הבית שלנו. אני חטפתי את רוב הפגיעה והרופאים נאלצו לכרות את רגלי. אני מאושפז בצפת כבר 70 יום. אחת לשבוע הצוות הרפואי כאן יוצר קשר עם משפחתי. אני לא ממש זוכר איך הגעתי לישראל. הייתי חסר הכרה כמה ימים".

לקראת סוף הביקור נחקקה בזיכרוני תמונה אחת. אחמד ביקש לשחק עם ריהאם (שם בדוי), ילדה בת 12 מקונייטרה שהגיעה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים לאחר שהרופאים בכפרה לא מצאו דרך לנתחה ולהסיר גידול סרטני בבטנה. הרופאים בזיו הוציאו מבטנה גידול סרטני עצום והצילו את חייה. אחמד אילץ את ריהאם, שנענתה בחן, להעלות אותו על כיסא גלגלים כשבידו קערית עוגיות ולקחתו לבקר את הילדים הישראלים במחלקה. שם התעקש אחמד לכבד את הילדים הישראלים בעוגיות שקיבל זה עתה מאחד המבקרים.


עאמר דכה הוא מפיק וכתב באתר אל-מצדר. המאמר ראה אור לראשונה בערבית באתר אל-מצדר

מאמרים נוספים