מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
11.08.2011

מהפכת הרשתות החברתיות

בחודשים האחרונים עלה לכותרות תפקידן של הרשתות החברתיות במזרח התיכון, בייחוד בהקשר של המהפכות ותנועות המחאה בעולם הערבי. אולם עוד בתקופה שקדמה להפלת משטרו של בן עלי בתוניסיה היו לרשתות החברתיות תפקיד מהפכני באזורנו. ביצירת מדיום, עוקף מוסדות רשמיים, הרשתות החבריות יצרו פורומים לדיונים שלא התאפשרו בספירה הציבורית או באמצעי התקשורת בשליטת המדינה. דיונים בנושאים הנחשבים לטאבו כמו; הפרות זכויות אדם,  מערכות היחסים עם ארצות הברית, שחיתות, מיניות ועוד. מעבר לכך, הרשתות החברתיות שימשו ומשמשות ככלי להעברת מידע בין פעילים פוליטיים ממדינות רבות. מהפכת הרשתות החברתיות לא פסחה גם על נושא הסכסוך הישראלי-ערבי.

מרבית המשתמשים של הרשתות החברתיות, בין אם מדובר בפייסבוק או בטוויטר, נוטים לשוחח עם אנשים מהקבוצות החברתיות אליהן הם משתייכים ועם כאלה הנוטים להסכים עם דעותיהם. עם זאת, כפעילה ברשתות חברתיות (בעיקר בטוויטר) הכרתי משתמשים ערבים ואיראנים רבים שהיו מוכנים לשבור את הטאבו המשמעותי ביותר בפוליטיקה האזורית - ישראל. עצם השיחה עם ישראלים אינה מובנת מאליה. כל התקרבות לישראלים ואף הכרה בקיום המדינה נחשבת ל"נורמליזציה" אסורה עם ה"ישות הציונית".

הדיאלוג, במקרים מסוימים גם החברוּת עם אנשים מרחבי המזרח התיכון, עודדה אותי ללמוד יותר על האסלאם וההיסטוריה האזורית, באופן אשר שינה בצורה משמעותית את תפישת עולמי. הדרך שבה העולם הערבי מוצג בתקשורת העולמית, בייחוד זו הישראלית, הייתה הגורם המשפיע ביותר על עיצוב תפישותיי הקודמות. אך לאחר שהתיידדתי עם אנשים ברשתות החברתיות היה קשה שלא להבחין בהטיה הברורה של הכיסוי התקשורתי. לתקשורת הישראלית יש נטייה לבחון את העולם הערבי כמו שאיש מודיעין בוחן אויב - בחשדנות ותוך התמקדות בכל סימן סכנה אפשרי. הטיה זו גורמת לבחינת העולם הערבי בפריזמה של היחס לישראל, תוך התעלמות מתהליכים חברתיים משמעותיים ביותר המתחוללים באזורנו מזה שנים שחוללו לאחרונה את התפרצותן של תנועות המחאה במרבית מדינות האזור.

בזכות היכולת להתחבר ישירות לשכנינו גיליתי כי בעוד שהערבים והאיראנים אינם חובבי ציון גדולים, ישראל אינה נמצאת בראש מעיניהם. למרות הסולידריות הכמעט מותנית עם הפלסטינים הצעירים המצרים, הסורים, הבחריינים, האיראנים ואחרים היו מעוניינים יותר בדיונים על הדיכוי המופעל נגדם על-ידי משטריהם מאשר בישראל ומעשיה. הגישה החופשית למידע מצונזר, שהאינטרנט מאפשר, לצד התפתחות חברה אזרחית בחלק ממדינות ערב הקטינו את השפעת תעמולת המשטרים על הדור הצעיר, ולכך הייתה השלכה גם בדרך בחינתם את ישראל. בעוד שמרבית דור זה ממשיך להאמין בדמוניזציה נגד ישראל, מיעוטם התחיל לערער עליה, ובייחוד על האלמנטים האנטישמיים שבה אם כי פחות לאלו האנטי-ישראליים. מספר רב מידידיי (אם במאוריטניה, סודאן או סעודיה) אמרו לי כי הם חונכו להאמין כי היהודים הם בני השטן. אולם יחד עם הערעור על לגיטימיות המשטרים האוטוריטאריים הם החלו גם לפקפק בנכונות מסרים אלה.

מרבית הצעירים מהמרחב המזרח-תיכוני, עימם אני מיודדת, עדיין עוינים את ישראל. עם זאת, ההכרות שלהם איתי, ועם ישראלים אחרים ברשת גרמה להם לדחות את תיאוריות הקונספירציה הנפוצות באזור, במיוחד אלא המתארים את ישראל כמדינה מרושעת. כל חבריי החלו להבחין בין התנגדות לכיבוש, אותה הם מחשיבים ללגיטימית, לבין פגיעה באזרחים ישראליים חפים מפשע.

הדמוניזציה של "האויב" בשני הצדדים של הסכסוך מתבססת על הצגת אזרחי הצד השני כעוינים, כאויבים ולפיכך כמטרות לגיטימיות. מהפכניות הרשתות החברתיות היא בכך שהן מאפשרות לאנשים משני צדדי הסכסוך להכיר בצורה טובה אחד את השני ובכך לנטרל את אחד הכוחות המשמעותיים ביותר בשימור הסכסוך -הדה-הומניזציה של הצד השני. בהתבסס על ניסיוני האישי, ככל שתגבר האינטראקציה הישירה בין ישראלים לשכנינו, תגדל ההבנה ההדדית וכך גם ההתנגדות לאלימות ומלחמה.

אליזבט צורקוב היא בלוגרית ופעילת זכויות אדם המסיימת בימים אלו תואר ראשון בתקשורת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

מאמרים נוספים