מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
03.08.2011

מה בין מחאת האוהלים לתהליך מדיני?

עד כה הציגו פרשנים את מחאת האוהלים כביטוי לתהליך שבמוצהר אינו קשור למישור המדיני. זו גם טענתם של מארגני המחאה, או אולי המחאות. בשורות הבאות אטען שיש קשר בין היעדר תהליך מדיני לבין מחאת האוהלים - גם אם הוא אינו מודע.

תהליך אוסלו של ממשלת רבין היה שיאו של השמאל הישראלי כפי שהכרנו אותו אחרי מלחמת ששת הימים. הרעיון של שטחים תמורת שלום, של חזרה לגבולות 67, של סוף לכיבוש, קיבלה, כך נראה, הכרה בקרב רוב בציבור הציוני במדינת ישראל (בל נשכח שרוב המתבסס על המפלגות הערביות לא היה מעניק את הגושפנקה הנדרשת על-פי משנתם של אנשי ימין ישראליים).

מותו של אוסלו (וכאן אין המקום לשאול באשמת מי) הותיר את השמאל בישראל שבור. תשובתו לבעיותיה של ישראל נתגלו כבלתי ישימות. על-פי מפלגות הימין ניתנה לשמאל ההזדמנות ליישם את תורתו וזו התפוצצה לו בפנים תרתי משמע.

שלושה תהליכים העמיקו את מצוקת השמאל:

הראשון, העובדה שאחוז קטן מן האוכלוסייה (המתנחלים) קובע כבר עשורים רבים לאן פני המדינה. בעשור האחרון מנסים פעילי אגודות ימין לקעקע במכוון כל אפשרות עתידית לפשרה טריטוריאלית בירושלים. הם עושים זאת על-ידי התנחלות בלב שכונות ערביות כגון סילוואן, ראס אל-עמוד ושיח' ג'ראח, ברובעים המוסלמי והנוצרי, ובניסיון לבנות בשטחי E-1, שעד כה נכשל בשל לחץ אמריקאי מסיבי. לצד זאת הפך מפעל ההתנחלויות לנטל כלכלי ללא כל פרופורציה לתועלתו (בהנחה שיש כזו).

הציבור הדתי לאומי הולך ומתחרד לנגד עינינו. הדבר בולט בהתכנסותם לישובים כל דתיים, בחינוך עם הפרדה מינית משנות הילדות, ובבחירה בלימודים תורניים על פני לימודים כלליים. מדאיגה במיוחד העובדה שגם רבני ציבור זה, כמו הרבנים החרדים, מוציאים את צאן מרעיתם רק למאבקים הקשורים אליהם עצמם - ולא לטובת הכלל.

התהליך השני קשור בנטייתן של המפלגות החרדיות לפנות ימינה בשל נהיית לבם של בוחריהם. בעיקר בולטת תפניתן של ש"ס ואגודת ישראל. ציבור זה שעושה רק לביתו, מטיף לכלל הציבור, עולב בו, מזלזל בערכיו, דורש תקציבי ענק ואינו מוכן לתרום את חלקו בתשלומי מיסים.

השלישי נובע מן העובדה שהעלייה מחבר המדינות (יוצאי בריה"מ לשעבר) הכריעה את הכף באיזון העדין שהיה בציבור היהודי במדינה בין ימין ושמאל. בהכללה גסה זהו ציבור הנוטה לימין (ואני מודע לעובדה שאין זו מגמה גורפת).

למעשה מאז 1995, וביתר שאת מאז 2000, השמאל הישראלי לא הצליח להעמיד לעצמו סדר יום שיאפשר לגייס את תמיכתו של רוב בקרב ציבור הבוחרים הציוני בישראל.

מכיוון שהשמאל בישראל הוגדר רק על-פי דרישתו להתקדם בתהליך המדיני עם הפלסטינים, העדרו של תהליך כזה הותיר אותו משותק. בעשור האחרון מפלגת העבודה גססה ועתה נותר רק למצוא רופא שינתק אותה ממכשירי ההחייאה, מר"צ הפכה למפלגה שולית, ומפלגת המרכז החדשה, קדימה, שנולדה כדי לפתור מצוקה פוליטית נקודתית, תצטרך להחליט בקרוב אם היא נמצאת ימינה למרכז או שמאלה לו. לכולם ברור שדרוש מפץ פוליטי שכן המפה הקיימת אינה משקפת את התהליכים שמתחוללים בחברה(ות) הישראלית(יות).
 
סנוניות ראשונות למה שמתרחש כעת ראינו בהצבעת המחאה של צעירים למפלגת הגמלאים בבחירות 2006. גם הצלחתם של חבר הכנסת דב חנין בבחירות המוניציפאליות לעריית תל-אביב - יפו ושל חברת הכנסת שלי יחימוביץ' בקרב מתפקדיי מפלגת העבודה הנותרים עמדו בסימן זה.

צודקים המתנחלים שמזהים מחאה זו עם השמאל: צדק חברתי, מדינת רווחה, סוציאל דמוקרטיות אינה ולא תהיה קשורה בימין! אנשים המבקשים מדינה שכזו לא יוכלו לתמוך בהמשך הכיבוש, בוויתור על פשרה טריטוריאלית היסטורית עם הפלסטינים בתמורה לנירמול יחסים עם מדינות האזור, ובהמשך חלוקת עוגת התקציב המקפחת לא רק את אלו שנושאים את עיקר עולה על כתפיהם אלא גם את המוחלשים בחברה.

טועים אנשי הימין שמזהים את מטרות השמאל כ"אנטי ישראליות." השמאל הישראלי צ י ו נ י! מטרתו, הצלת מדינת ישראל כדי שזו תמשיך להתקיים. עמדתו היא שמדיניות הימין מובילה את המדינה לכליה.

אולי מעז ייצא מתוק. מי שלא רצה את סדר היום של השמאל בהסדר עם הפלסטינים יקבל את סדר היום של השמאל בכלכלה, בבריאות, בחינוך ובחלוקת עוגת התקציב למגזרים השונים.    
 

עמרי פז הוא ד"ר להיסטוריה של המזרח התיכון

מאמרים נוספים