מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
24.09.2015

מחאת הסרדינים באיחוד הנסיכויות

השיטה השלטונית באיחוד האמירויות מבוססת על תרבות פוליטית של ציות ועל נורמות חברתיות מוסכמות. שיח ציבורי סוער בעניין נימוסיו הרעים של הנוער חושף ביקורת חברתית גוברת, המזכירה כי שינוי חברתי מתבטא לבסוף בפוליטיקה

דיון מרתק התחולל לאחרונה על גבי העיתון Gulf News היוצא לאור באיחוד האמירויות שבמפרץ הפרסי. הוא לא נסב על הסכם הגרעין עם איראן: לשתי המדינות יש יחסי סחר מעולים ויחסים מדיניים יציבים. הוא גם לא התמקד בבעיית הפליטים המוסלמים המציפים את אירופה, למרות הביקורת על מדינות המפרץ העשירות שאינן מוכנות לקלוט את "אחיהן".  הדיון, שהשתתפו בו אזרחים ותושבים רבים, עסק בשאלה המטרידה באמת: לאן נעלמו נימוסיו של הדור הצעיר?

התרבות והפוליטיקה באיחוד האמירויות מבוססת על הקוד והזהות השבטיים. במוקד של אלה נעוצה התפיסה הפטרימוניאלית – הכל, ובעיקר הצעירים, חייבים לכבד את ראשי המשפחה, החמולה, השבט והמדינה ולציית להם. כך היה וכך היה אמור להיות. האמנם? מהשיח הציבורי הסוער עולה כי נימוסיו וערכיו של הדור הצעיר באיחוד האמירויות, מהמדינות העשירות והיציבות בעולם, דומים להפליא לאלה שבמקומות אחרים בעולם, ובהם ישראל.

עבדאללה קאסם מנסיכות דובאי, אשר תלה את האשמה בפני הדור בהורים ואחריהם במורים, זכה לתשובה מוחצת מהמורֶה אחסאן סדיקי: "כמורה לא ניתנות לי די סמכויות להנחיל ערכים ונימוסים. משכורתי נמוכה ומעמדנו בחברה דומה לעבדוּת בתשלום במערכת מודרנית". רבים הסכימו עמו ותבעו לפתוח ב"מחאת הסרדינים". מורה אינו יכול להעביר חומר לימודי, ובה בעת להנחיל ערכים ונימוסים, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם 25 תלמידים בכיתה. זו מציאות לא אנושית המעודדת בינוניות, פוגעת בסמכות המורה ומדרדרת את ההירארכיה של הסמכויות לרמתה כיום. המגיבים טענו כי בכיתה הגדולה מ-15 תלמידים לא ניתן לגדל דור צעיר מחונך ומשכיל כראוי. במדינה שבה אסורה כל התארגנות פוליטית פורמלית, התביעה הזו הייתה הקרובה ביותר לביקורת גלויה על הממשלה.

זוהרה מוחמד מנסיכות עג'מאן טענה, מצדה, כי הנחלת ערכים ונימוסים היא תפקידה של האם, אולם "אִם האֵם יוצאת לעבודה ואין לה זמן לחנך כראוי, אין פלא שילדינו אינם מנומסים". היו שהזכירו כי עוזרות הבית הן אלה ששולחות את הילדים לבתי הספר, מקבלות אותם בחזרה ומשגיחות עליהם עד שובם של ההורים מהעבודה. עוזרות הבית הן עובדות זרות ממזרח אסיה, רובן חסרות השכלה. הילדים, הפוקדים עליהן בצורה משפילה, לעתים בנוכחות ההורים, מתרגלים לדבר באופן דומה גם למבוגרים מה"אוכלוסיה הנורמטיבית". 

הקניון הגדול ביותר בעולם בדובאי (תמונה: Alberto-g-rovi, CC BY-SA 3.0)

הקניון הגדול ביותר בעולם בדובאי (תמונה: Alberto-g-rovi, CC BY-SA 3.0)

 

אחמד בשארה, גם הוא מדובאי, סבור דווקא כי "חוסך שבטו שונא בנו". הוא נזכר כיצד אביו הרביץ בו ערכים בכף היד ובמקל חזרן, וסיפר בגאווה כי פעם אחת אביו סטר לו בחזקה, ללא סיבה, "עבור משהו שעשית ולא ראיתי או משהו שתעשה ולא אשמע עליו". בשארה משוכנע כי בזכות החינוך הזה הוא הפך לאדם מתחשב בזולת. אדון אלכסנדר סמית מאטלנטה שבארצות הברית, המתגורר כעת באיחוד האמירויות, הסכים עמו, וסיפר כי הוא ספג חינוך דרומי למשמעת נוקשה, נימוסים וערכים, אשר הוטמע בשיטות מסורתיות גם בילדים קשי עורף.

עם זאת, רוב המתדיינים התנגדו באופן קטגורי לשיטה המסורתית של חינוך הילדים, קרי הכאתם, בטענה שהורים מכים מגדלים ילדים אלימים. הם האשימו דווקא את הטכנולוגיה בחוליי הנוער. "את הילדים היום מגדלים הטלוויזיה, האינטרנט, הפליי-סטיישן ותוכנות מחשב". החשיפה הלא מבוקרת למדיה החברתית, טען אבראהים אל-ג'עפרי, מעצבת כיום את הצעירים יותר מהמורים וההורים כאחד, והפתרון הוא הגבלה הגישה למסכים בגילאים צעירים.

השיטה השלטונית באיחוד האמירויות מבוססת על נורמות חברתיות ידועות ומוסכמות ועל הלגיטימציה המוקנית לבתי המלוכה בנסיכויות מתוקף היותם משמרי התרבות הפוליטית השבטית. הדיון הסוער בערכיו של הנוער שיקף ביקורת חברתית ותרבותית גלויה, ונגע גם בביקורת פוליטית. כאשר המציאות משתנה היא גוררת שינוי חברתי, ומוסכמות פוליטיות עלולות להיות הבאות בתור.
מאמרים נוספים