מאמרים

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
15.02.2013

מעולם לא היינו טהורים

אוהדי בית"ר ירושלים מחוברים לישראליותם בכל נימי נפשם: הטוהר הנקי והנכון שברצונם לחוות הוא זה שמעצים את מציאות חייהם הגזענית בישראל. מאבק אמיתי בתופעה הזו יתחיל בגינוי הגזענות והאדנוּת האופפת את כל חיינו, ולא רק בספורט

הציבור היהודי בישראל נזעק לאור תגובת (קומץ?) אוהדי בית"ר ירושלים לרכישת שני שחקנים מוסלמים. זוהי גזענות, כך נאמר, שמקומה לא יכירנה במגרשי הספורט. האם נרצה שכך ינהגו ביהודים במגרשים מחוץ לישראל? לאחר שמועדון בית"ר נשרף בסוף השבוע שעבר התגברו הגינויים והמשטרה נקראה למצוא את האשמים ולטפל בהם.

ספיקת הכפיים לא הייתה על רקע גילוי גזענות "סתם כך" בפוליטיקה, כמו למשל הדיונים לאחרונה על כן או לא להקים גוש חוסם עם "הערבים", אלא על כך שהגזענות חלחלה אל מגרש הכדורגל. שהרי אם נחפש "סתם" גילויי גזענות לא נידרש להרחיק הרבה מעבר לאצטדיון טדי. נרחיק בסך הכול שנים וחצי קילומטרים בקו אווירי אל מחסום וואלג'ה למשל, או עוד כמה קילומטרים אל גדר או חומת ההפרדה, שם נזהה הפרדה שיטתית בין אוכלוסיות. למי שלא ברור מה ניתן  לזהות באתרים הללו נתאר את פעולת המחסום כמשל: רכב בעל לוחית רישוי צהובה, ישראלית, החולף במחסום ששוטרי מג"ב המוצבים בו סבורים כי נהגו הוא יהודי, יחלוף ללא בעיה במחסום. רכב זהה ששוטרי מג"ב סבורים כי נהגו אינו יהודי ייעצר לבדיקה ביטחונית במקרה הקל, ובמקרה הרע תיתקל כניסתו למרחב ירושלים בקשיים גדולים יותר. מבט העין מספיק לשוטרים על מנת לקבוע מי הוא מי.

גדר ההפרדה היא מקרה קל להדגמה של פרקטיקת ההפרדה שהיא חלק אינטגרלי מגזענות. אם במחסום עוד יש תעבורה כלשהי הרי שהגדר מפרידה בין "כאן" ל"שם": "כאן" טהור, נקי מזיהום, מלכלוך. "שם" נמצאת הזוהמה, הטומאה, המקרים הלא טהורים.

אך הפרדה שרירותית בספורט? ספורט נתפס עבורנו כמרחב שבו הקונפליקט היחיד הוא בין המתמודדים. אקס טריטוריה למאבקי היום יום. ספורט אמור להיות טהור, מרחב שבו הכול מדיד ושפיט. אנו מאמצים נורמות שיפוט ומדידה חוצות גבול בצורה אובייקטיבית ובינלאומית. הממד הגלוי שבספורט, המאפשר את השיפוט והמדידה, אף הופך כל דבר סמוי מן העין למקור לצרות. לכן, כאשר איתי שכטר שולף כיפה מוצנעת, חובש אותה לראשו ומודה לאלוהים על מגרש הכדורגל, הוא סופג על כך כרטיס צהוב.

הפרויקט המודרני עסוק בטיהור באופן כללי וכך גם בספורט. בתחילת ימי האולימפיאדה במאה שעברה, למשל, נאסרה השתתפותם של מתחרים המתפרנסים מספורט. רק ספורטאי אמת, שהתשוקה שלהם היא לספורט ולא לכסף או כבוד, הורשו להשתתף במשחקים. בדור שלנו אפשר לחשוב על הסערה סביב סוגיית הסימום (doping) בענף האופניים שהתעוררה לאחרונה בעקבות חשיפתו של לאנס ארמסטרונג. ספורט נדרש להיות טהור, גלוי, חוצה גבולות וחברות ובכך מעל לפוליטיקה. ספורט נדרש להיות אקס טריטוריאלי למציאות, א-פוליטי.

האנתרופולוג פרופ' הרווי גולדברג סיפר פעם כי ניתן להמחיש את ההבדל בין סוציולוגים לאנתרופולוגים סביב הדיון הבא: כאשר נדרשים לסוגיה של זיכרון קולקטיבי, אנתרופולוגים מבקשים מהנשאלים שלושה רגעים משמעותיים שהם זוכרים. סוציולוגים מבקשים שלושה רגעים משמעותיים, לא כולל רגעים מהספורט (והם יודעים מדוע. האם ניתן לשכוח את "נס ז'לגיריס" של דרק שארפ לאחר המסירה של גור שלף בעונת 2003-4 ביורוליג? האם ניתן לשכוח את רג'י מילר בפלייאוף של 1998?) מה עומד מאחורי הדרישה המתודולוגית של הסוציולוגים? חבויה בה ההנחה כי ספורט הוא אקס טריטוריאלי למציאות ולכן טהור. משום כך הספורט אינו יכול להוות אבן בוחן אפקטיבית עבור מדעני החברה.

ספורט מאפשר לצופים ולאוהדים להכניס קצת מן הטוהר שלו לחייהם. האהבה שמעניק אוהד הספורט לקבוצתו אינה תלויה בדבר: "באש ובמים", "לעולם לא תצעדי לבד" וססמאות דומות משקפות את האידיאל הטהור הזה. חייו הפרטיים של האוהד רחוקים מטוהר ושלמות, אך הספורט והעוסקים בו הם טהורים, ובזכות אהבתו להם אולי ידבק בו משהו מהטוהר שלהם. כאוהד הוא יוכל לשכוח את כל מה שלא טהור בחייו ולחוות חיים ברורים ונקיים, גם אם רק לשעה קלה.

גם אוהדי בית"ר רוצים את השדרוג הזה, אך עבורם זהו שדרוג אחר.

בסרט נשק קטלני 2, שצולם עוד בימי האפרטהייד, מנסים צמד הבלשים ריגס ומורטאו ללכוד את הקונסול המושחת של דרום אפריקה בלוס אנג'לס. במסגרת פעולת הסחה נשלח הבלש מורטאו, בגילומו של דני גלובר, להתראיין אצל אחד מפקידי הקונסוליה. מורטאו מספר לפקיד שהוא מבקש להגר לדרום אפריקה. הדיפלומט מביט בו בחוסר אמון. "אבל", הוא מלעלע, "אבל אתה שחור!". לפתע, החליפה שעל האיש הבהיר והלבן חושפת לב שחור.

אוהדי בית"ר אינם מתחבאים מאחורי חליפת הדיפלומט. הם אינם מתביישים ואינם מתיימרים לדבר בשמה של אמת שאינה האמת שלהם. הם רוצים טוהר שהם יכולים להרגיש ולחוות, טוהר שמגביר ומעצים את מה שהם כבר תופסים כנקי ונכון, ולא ערכי שיפוט ומדידה חובקי-כל ואוניברסאליים – הם מעוניינים במציאות הגזענית שלהם בישראל. החיים שלהם הם חיים של הפרדה ושנאה? סמל הטוהר עבורם, בית"ר מאז ולתמיד, צריך לשקף את ההפרדה הזו עד לקצה שלה. הם לא רוצים טוהר מלאכותי, אוניברסלי, שארגון בין לאומי קבע שהם צריכים לאהוב. הם רוצים שמה שהם אוהבים ייחשב וייראה טהור באמת. אוהדי בית"ר למעשה אומרים לא לטהרה מעוקרת ואקס טריטוריאלית. הטהרה שלהם היא לגמרי טריטוריאלית. בדיוק כמו המציאות האופפת אותם, וודאי עבור הירושלמים שבקרבם – גדר הפרדה, מחסום וואלג'ה, מחסום ביציאה מן המנהרות, מחסום לכיוון מעלה אדומים ואולי גם המחסום בכביש 443.

ניתן לא לאהוב את זה. רצוי להתנגד לזה. אך לא ניתן להתעלם מן העובדה שאוהדי בית"ר אוהבים את החיים בישראל ומחוברים אליהם לעומק. כל כך מחוברים שהם רוצים לחבר אליהם גם את קבוצתם האהובה.

אולי השלב הראשון בהתנגדות לכך יהיה לא להסתפק בגינוי הגזענות שבספורט אלא בגינוי הגזענות האופפת את כל חיינו כאן.

 


ד"ר אורי גולדברג חוקר את המחשבה השיעית המהפכנית באיראן. הוא עוסק ביחסים בין אמונה ופוליטיקה במגוון מקומות, עם דגש על החברה בישראל. ד״ר אסף חזני, אנתרופולוג, חקר את תרבות הפנאי של המעמד הבינוני בישראל. כיום הוא חוקר סוגיות של ביטחון לאומי והשפעתו על החברה הישראלית

מאמרים נוספים