מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
09.07.2012

מפלגת העבודה: לקראת מדיניות מציאותית מול השטחים

על רקע חלופות שכבר נוסו ונכשלו מול הפלסטינים, על מפלגת העבודה להציע דרך שלישית: פירוק ההתנחלויות והוצאת האזרחים מן השטח, יחד עם המשך השליטה של צה"ל עד שיימצא פרטנר חזק ואמין דיו

לכאורה נדמה שפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמעט בלתי אפשרי. הימין דבק בעמדה שעל פיה אין פרטנר ולכן צריך להמשיך בהחזקת השטחים ובהמשך ההתיישבות. השמאל שואף להגיע כבר לשלום המיוחל, אבל גם כאשר מוצאים בצד השני גורם בר-שיח ברור שהוא יתקשה הן לשכנע את הרוב הפלסטיני בהסכם עם ישראל הן להכניע את מתנגדי ההסכם.

מפלגת העבודה לא הציגה עד היום קו מדיני ברור ודרך שיכולה להוליך לפתרון. חסרון זה יהפוך קריטי לקראת הבחירות, שכן גם אם המפלגה תשאף להחביאו הוא יצוץ ויעלה ללא הרף, בהיותו מרכיב מרכזי בהוויית חיינו ובעל השפעה מרובה על חיי אזרחי הדרום ויהודה ושומרון וכן על סדרי עדיפויות תקציביים. מעבר לכך, העניין המדיני טומן בחובו גם קונפליקטים ערכיים שהתעלמות מהם מעידה על צביעות וחוסר אמינות.

ישנן מספר הנחות יסוד הנוגעות לסכסוך עם הפלסטינים. ראשית, בהיותה בית לאומי לעם היהודי חייבת מדינת ישראל להבטיח את הרוב היהודי בשטחה, ולכן סיפוח כולל של השטחים אינו אפשרי. שנית, מגילת העצמאות וחוקי היסוד מגדירים את הבסיס הדמוקרטי של המדינה ובכלל זאת השוויון בין בני האדם, החירות ועוד. כפיית שלטוננו על הפלסטינים לאורך זמן מנוגדת לערכים אלה וחייבת להיפסק, ויישוב אזרחים ישראלים בשטחים אף מעצים את הקונפליקט הערכי. עמי העולם המערבי-דמוקרטי אינם אדישים לעיוות זה וחוזרים ומציבים מולנו את המראה: הם תובעים מאתנו, בצדק, שנחדל להיתלות בעוולות שנעשו לנו כצידוק לפגוע באחרים.

שלישית, במוקדם או במאוחר לפלסטינים תהיה מדינה משלהם שבה הם ינהלו את ענייניהם. למדינה הפלסטינית יהיה נמל ימי ואווירי משלה, חופש תנועה, עצמאות כלכלית, מערכת חינוך בריאות ועוד. צבאה יהיה מוגבל לשיטור פנימי אולם חימושו הכרחי לתפקודו היעיל. רצוי שמדינה זו תהיה בעלת אופי דמוקרטי שכן כך היא תבטיח זכויות שוות לכל, אולם ייתכן שחזון זה אינו ניתן למימוש בעת הנוכחית. ישראל, מצדה, תהיה חייבת לעקוב אחר התחמשותה של המדינה הפלסטינית ורמת ההסתה האנטי-ישראלית.

אם הנחות היסוד הללו נראות סבירות ומציאותיות, מפלגת העבודה יכולה לגזור מהן קו פעולה אפשרי. מאחר שהיעד הוא מדינה פלסטינית ולא מדינה דו-לאומית, ומאחר שההתיישבות הישראלית בשטחים מחוללת עוולות ורומסת ערכי יסוד, על מפלגת העבודה לשאוף לפנות את רוב היישובים ואזרחי מדינת ישראל מהשטחים כדי לאפשר לפלסטינים את המרחב הדרוש לקיים את מדינתם. אין צורך להתנות יציאה זו במשא ומתן, שכן בעצם ישיבתנו בשטח אנו פוגעים באינטרסים בסיסיים של המדינה. ההתניה מסייעת לימין להמשיך את פעילות ההתיישבות ולהעמיק את האחיזה בשטח, וכך להעמיק את הקרע הפנימי ביום שבו יידרשו לעזוב. בתמצית: יש להוציא את אזרחי ישראל מהשטחים.

ההתפרקות הביטחונית בעזה, הטילים וחוסר הביטחון לתושבי הדרום מצביעים על תרחיש פוטנציאלי דומה ביהודה ושומרון. חוסר היכולת של גורמים בין-לאומיים לאכוף אי-התחמשות בדרום לבנון, סיני ועזה מעיד על כך שאף אחד לא "ילכלך את הידיים" במקום ישראל. מדיניות ה"איפוק" והתגובות המדודות לא יוצרות עתיד ורוד בהמשך הדרך (בשונה למשל מההימנעות מתגובה במלחמת המפרץ הראשונה שבה ארה"ב ממילא פעלה בשטח). הצהרות בנוסח "חצייה של עוד קו אדום" או "צה"ל יודע איך להגיב" לא מייצרות בטחון בטווח הקצר, וחמור מכך, גם לא בטווח הארוך. לכן טוב נעשה לו נפעל בכל מקום שממנו יתארגנו הפלסטינים להתקיפנו, ובמקרה הצורך אף נשתלט עליו. זאת עד שיבוא גורם פנימי או חיצוני ויאמר "אני לוקח". המשמעות היא שצה"ל עשוי להידרש לפעולה צבאית בעזה שתכליתה להסיר את שלטון הטרור ולהציע את המפתחות לשלטון אחר. פעולה כזו אולי תפגע בסיכוי למשא ומתן בטווח הקצר אולם תאפשר ודאות מדינית בטווח הארוך, יציבות ותנאי יסוד לקיומה של מדינה פלסטינית עתידית. בתמצית: צה"ל מופקד על בטחון ישראל, והוא הגורם שיידרש לקבל אחריות על שטח שבו נכשלו הפלסטינים במניעת טרור.

חתמנו בעבר על הסכמים עם הרשות הפלסטינית, חלקם כובדו ואחרים לא. מבחינת ישראל, הבעיה המרכזית הייתה כי הפלסטינים "לא סיפקו את הסחורה" בהיבט הבטחוני ואפשרו פיגועים, ועזה היא דוגמה בולטת. בדומה ללבנון, השלטון הפלסטיני חלש וסובל מבעיות משילוּת. משא ומתן וחתימת הסכם עם צד חלש נוחים אולי בהתחלה, אולם אין לצפות למימוש ההסכם. לכן יש לחתור לכך שהגורם שעמו נחתום על הסכם יהיה חזק דיו למלאו, ובמקרה הפלסטיני, להתנות את המשא והמתן בשותפות רצינית ומשמעותית בין פתח לבין חמאס. בתמצית: התנאי למשא ומתן והסכם הוא גורם פלסטיני ייצוגי ומשמעותי אחד.

נדמה לי שבקווי מדיניות אלה יש חידוש, ישירוּת, ומבט מפוכח על סביבתנו. גישה זו מאזנת בין חתירה כנה לשלום לבין נחישות בטחונית-קיומית.

 


 

תומר ישראלי הוא יזם בתחום התוכנה, סמג"ד במילואים בחיל ההנדסה ופעיל פוליטי במפלגת העבודה

מאמרים נוספים