המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
08.06.2012

מצרים בין הסבבים

לאחר שנדחקו לקרן זווית פוליטית הליברלים צריכים לשאול את עצמם כיצד לשוב לזירה הפוליטית

המעבר מהרגע המהפכני בכיכר תחריר, שבו צעירים וצעירות דרשו – והצליחו – לסלק את מבארכ ממעמדו כנשיא מצרים, לשגרה הפוליטית המגולמת בבחירות, היה מאכזב, בייחוד עבור המהפכנים מהכיכר שהציתו את המהפכה. מצרים איננה יוצאת דופן – רוב המהפכות מתחילות כאשר ליבם של המהפכנים הומה בתקווה ומסתיימות בשגרה השוחקת את הערכים שהניעו את גלגלי המהפכה – אולם במצרים המעבר היה מהיר וציני יותר משראינו במהפכות אחרות.

לפני כשנה וחצי, מהפכנים צעירים שביקשו להוריד מהשלטון את האוטוקרטים ששלטו במצרים, לשנות את השיטה הפוליטית ואף לאמץ ערכים ליברליים, סיכנו את חייהם בהפגנות נגד השלטון. רבים, ובהם "האחים המוסלמים", בחרו בתחילה לעמוד מהצד, אולם המפגינים התמידו במאבקם; ומשפתחו את הסכר וההמונים נשפכו לרחובות, מצרים נכנסה להיסטוריה. זו היתה מהפכה רגועה למדי שבה הצבא פינה את הדרך ואפשר למהפכנים להשיג את מבוקשם במחיר דמים נמוך בהרבה מזה שנדרש מן המהפכנים בסוריה, בלוב או בתימן.

אולם במעבר מהמהפכה אל השגרה הפוליטית איבדו המהפכנים את דרכם. כמו בסרט מצויר, רכבת האירועים שהם הנהיגו ברגעי המהפכה חלפה על פניהם בעודם סבורים שהם ממשיכים להובילה; למעשה, אף על פי שהם היו משוכנעים שהם נמצאים על הרכבת ומנווטים אותה, הם כבר נזרקו מתוכה מבלי שהרגישו. את מקומם בקטר תפשו אנשי המנגנונים – הן המנגנונים של "האחים המוסלמים" והן אלה של מבארכ. "האחים המוסלמים", שבתחילת הדרך התבוננו במהפכה מהצד, זכו בבחירות לפרלמנט במרבית הקולות, והמפלגות הדתיות הביסו את מתחריהן הליברלים; המהפכנים של כיכר תחריר מצאו עצמם כמעט ללא ייצוג בפרלמנט.

כאשר "האחים המוסלמים" חזרו בהם מהצהרתם שלא יציגו מועמד לבחירות לנשיאות מצרים, וכאשר הציגו מועמד שנפסל, דומה היה שהמהפכנים מכיכר תחריר יקבלו הזדמנות שנייה. על פי כל הסקרים, הנציגים המקורבים למהפכנים הליברלים, כגון אבו אל-פתוח ועמר מוסא, נהנו אז ממרב הסיכויים לזכות בסיבוב הראשון ולהתחרות ביניהם בסיבוב השני. עם מצב זה המהפכנים יכלו לחיות ואף היה בו פיצוי חלקי על הייצוג המועט שזכו לו בפרלמנט.

אלא שבינתיים החל במצרים לבעבע משהו אחר לגמרי. מצרִים רבים התאכזבו מהמהפכה ואף נבהלו ממנה. חוסר הסדר, המהומות, ההתדרדרות הכלכלית, שמצרים כולה עתידה לשלם עליו, עוררו גל של תגובות-נגד שמעטים הבינו את היקפו. רבים מאזרחי מצרים רצו יציבות, וכך, דווקא שאפיק, מועמד הממסד הישן, איש המנגנון של מבארכ, ניצח בסבב הבחירות הראשון לנשיאות את יתר המועמדים החילוניים. הצלחתו של שאפיק מלמדת על כך שהמהפכה כבר אינה זוכה לתמיכה מקיר לקיר. ההצבעה בעד שאפיק פירושה שכיום, כשנה וחצי לאחר תחילת המהפכה, לפחות כרבע מהבוחרים רוצים לראות את המהפכה נבלמת ואולי אף נסוגה.

הליברלים שהנהיגו את המהפכה החליפו רכבת והם יושבים עתה ברכבת לגיהנום. מבחינתם, הבחירה בין מרסי, נציג הריאקציונרים הדתיים, לבין שאפיק, נציג הריאקציונרים הפוליטיים, משולה לחלום בלהות. מרבית הליברלים משוכנעים שכל אחד מן השניים ינסה להצר את רגליהם ברגע שהבחירות יסתיימו. מחד גיסא, נציג "האחים המוסלמים" נתפש כמי שיקדם תחיקה דתית ויפעל להחלת השריעה במצרים, וממילא לא יקדם את סדר היום הליברלי שהם שואפים אליו.  יתרה מזאת, השילוב של רוב של "האחים המוסלמים" בפרלמנט עם נשיא שהוא חבר בתנועה עלול להוביל למונופוליזציה של הכוח הפוליטי. מאידך גיסא הם חוששים  ששאפיק, נציג הממסד הפוליטי הישן, יעשה כל שביכולתו כדי לפרק את הישגי המהפכה ולהחזיר למצרים את הסדר הפוליטי הישן שנגדו יצאו המהפכנים מכיכר תחריר בתחילת דרכם.

כעת, בעודם ניצבים נבוכים בין שני סבבי הבחירות לנשיאות, נטולי כל ייצוג פוליטי, הליברלים צריכים לשאול את עצמם איך חוזרים ועולים על הרכבת הפוליטית. לב העניין הוא יכולתם לעבור תהליכי מיסוד שיאפשרו להם לשמר את ערכיהם ובה בעת להשתלב ביתר הצלחה בזירה הפוליטית של מצרים.

מאמרים נוספים