מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
04.07.2014

מקצועיות צנועה מול פרהסיה מחורטטת

המתנדבים שארגנו אנשי בית ספר שדה כפר עציון, אשר גילו בסופו של דבר את גופות החטופים, היו שותפים לתהליך מקצועי. מאמציהם היו שונים באופן יסודי מהפרהסיה הישראלית, מימין ומשמאל, שהיא חרטוט אחד גדול המקדש הצהרות וקיבוע נרטיבים.

למשמע הדיווח הראשוני על אופן מציאת גופות הנערים החטופים קפאתי במקומי: סיירים אזרחיים הם אלה שהבחינו בעפר התחוח והזעיקו את כוחות הביטחון. לכאורה על כך יצא קצפי בשבוע שעבר והנה התבדיתי וטעיתי. לרגע אחזה בי מבוכה. אולם למקרא הידיעות המפורטות ולמשמען הבנתי כי כנראה שלא טעיתי בשבוע שעבר.

אנשי "עמיתים לטיולים" טענו כזכור שצה"ל ביקש את עזרת הסיירים האזרחיים. הטקסט שלהם היה רצוף רמיזות וקריצות שנועדו להבליט את תלותו של הצבא באזרחים – למעשה, במתנחלים – כשזה מגיע להתמצאות בשטחים. השילוב של אמונה, צדקת דרך וקשר כמעט מיסטי לשטח עולה, לדעתם, על מומחיות "מקצועית" גרידא, ולכן הצבא זקוק לשירותיו של חיל החלוץ האמוני, אשר מתייחס לכל מי שמשים עצמו בוגר צבא ככשיר למשימה. אנשי בית ספר שדה כפר עציון, לעומתם, פנו לצבא להציע את עזרתם. סיירי בית הספר הם אזרחים שזהו מקצועם ובאופן ספציפי המרחב שבו סיירו מצוי בלב עיסוקם.

גם אם נניח ש"עמיתים לטיולים" וסיירי בית ספר שדה כפר עציון חולקים את אותה מערכת ערכים ואת אותה מחויבות למרחב בארץ ישראל, האחרונים נכנסו לאירוע מתוך כבוד מקצועי להקשר הנתון של משימת גילוי הנערים, בעוד ש"עמיתים לטיולים" נכנסו לאירוע מתוך אווירת בלגאן שמלֻווה בתחושה של התגלות מתמדת, של פעולה בשליחות אלוהית. מכאן גם האזהרה המופיעה בגוף הטקסט כי כל אחד מצטרף על אחריותו האישית; התגלות היא עניין לא פשוט ומסוכן, וצריך להיות מוכנים לכל.

"עמיתים לטיולים" לא התייחסו להקשר הייחודי של משימת איתור החטופים וכפו עליה את האוכל הבריא והתפילין, כחלק מאג'נדה כללית. זאת, כך טענו, לבקשת צה"ל. סיירי בית ספר שדה כפר עציון היו צנועים יותר: הם מסיירים, וכאשר הם חושפים ממצא חשוד הם מעבירים אותו לטיפול בעלי המקצוע האחרים.

חולות כיסוי, מרס 2013 (צילום: אסף דוד)

כך תאר משה וינשטוק, אחד המשתתפים בחיפוש, את האירועים ברשומה פומבית שהעלה לפייסבוק:

הסיפור שעמד מאחורי גילוי הנערים:

בצהרי יום חמישי האחרון התאספנו כמה אנשים (שביניהם אביטל סלע, רועי סימון, דוד בראון, ירון רוזנטל, אלישע מדן, צחי כהן ואורי שכטר).

חשנו שחייבים לעשות משהו למען מציאת החטופים. כולנו אנשים שמבינים בשטח ובוגרי יחידות שדה. נראה היה לנו שבעבודה מאומצת וסיזיפית, וניסיון של אנשי שדה ותיקים, יש סיכוי, לא גדול אבל סיכוי, שאולי ימצאו הנערים. חשנו שהצבא עושה הכול למציאת החטופים ושעוד רעיון יכול  לסייע, אם תהיה אוזן קשובה.

ביום שישי בצהרים הצגנו את ההצעה שלנו בפני מח"ט עציון, עמית ימין. מצאנו לפנינו אדם עניו, קשוב ומיוחד מאד. הוא האזין, אימץ את ניתוח השטח והצעת העבודה, דייק אותה, דאג לכל מה שצריך והחל להובילה בעצמו במלוא המרץ.

הוא יצר תפיסה חדשה של שיתוף בין צבא לאזרחים, גם בניתוח השטח, גם בצורת הסריקה וגם בשימוש באנשי שדה מיומנים.

מיד אחרי שעמית נתן אישור, הועלו במשך כל השבת נקודות אפשריות על המפה וזרמו אנשים רבים, מהטובים שבבני המדינה הזו, ששמעו על היוזמה ובאו לסייע. דתיים וחילוניים, תל אביבים ואנשי גוש עציון (ואפילו צנחנים וגולנצ'יקים). בחדרי העבודה הופיעו גיאולוגים, ארכיאולוגים, מומחי תצלומי אויר, מומחיGIS , אנשי בתי ספר שדה מנוסים מכל הארץ, בוגרי היחידות הטובות ביותר של הצבא וסיירים עצמאיים.

כולם עזבו את בתיהם והתייצבו לאחר קריאת טלפון יחידה או מילה ששמעו מחבר. הם הציעו את עצמם לסיוע בניתוח שטח, יציאה לחיפושים (שהיו בשטחים מסוכנים) ולכל מה שאפשר לעשות. אנשים עזבו את הבית ועבדו בשבת, לא ישנו לילות, יצאו לשטח מסוכן בלי לחשב חשבונות ועשו הכול בשביל להציל את הנערים או לפחות את משפחותיהם.

היה שיתוף פעולה מדהים בין הצבא לבין אנשי הסיור האזרחיים, המח"ט קידם ודייק במלא הכוח את הניתוח, הקצה כוחות משולבים ולכל כוח הצמיד כמה אנשי שטח מעולים.

להערכתנו הסריקה הייתה אמורה לקחת שבועות. אבל בעזרת השם, אחרי שלושה ימים, במרחק חמישה מטרים מנקודה שסימנו על המפה, סייר הבחין בשיח שמונח באופן מוזר ומצא את הנערים. לצערנו הרב, לא בחיים.

מה היה כאן? הייתה השקעה אין סופית של הצבא ושיתוף פעולה בין בני אדם מדהימים מכל רבדי החברה, והיו תפילות. התגלו אין סוף אנשים יפים שמוכנים להקריב המון מזמנם, לעזוב את ביתם וגם לסכן את עצמם בשביל ילדים של אחרים. וגם, נחשפו פניה היפים והכואבים של המדינה שלנו.

בסופו של יום, אתמול בערב, חשנו כאב עמוק וצורב מלווה בהקלה. חשנו הכרת תודה עמוקה לכל החברים ובראשם לאביטל, דוד ורועי, וגם, עם כל הכאב הגדול, הכרת תודה לבורא עולם שסוף סוף סייע להשיבם הביתה.

 

זה טקסט חזק. הנרטיב הגדול נברא מתוך העשיה, ולא כהכנה לה. הוא מצדיק את העשיה ולא להפך. דעת הקהל הישראלית, לרוב הצער, נופלת קרבן למניפולציות, לחצאי אמיתות, ובעיקר לחוסר רצינות; צה"ל מקדם שיתוף פעולה עם אזרחים ואף נהנה ומרוויח ממנו לטובת הכלל. אבל הוא לא באמת עושה זאת כדי לקדם את סדר היום של אותם אזרחים.

ואולי הבעיה גורפת בהרבה. יש ציבורים בישראל, גם בימין וגם בשמאל, שעבורם הפרהסיה נשענת על חרטוטים. הדרך היחידה להתניע תהליך בעל משמעות עבורם היא בכפיית משמעות כזו, הר כגיגית, עוד לפני שהתהליך יוצא לדרך. הם לא מאמינים בהתקדמות, אלא בהצהרות; אם יצליחו להראות שפעולה ציבורית משמעה תפילין, אוכל בריא, אמונה, מצב רוח טוב, רגישות לסבלם של היהודים או של הערבים או כל עקרון גדול אחר (משמאל ומימין), הרי תוצאת התהליך כבר אינה משנה דבר. הם, המקדמים, קבעו את עצמם בכותל המזרח של ישראליות קולקטיבית כלשהי, ומעתה ואילך אין כל חשיבות לתוצאות. האמירה נאמרה והמעמד התקבע.

יש גם ציבורים אלטרנטיביים, כאלה המבקשים להניע תהליכים בעלי משמעות כדי לשנות את המציאות העגומה שבה הם נמצאים. אלה הם בדרך כלל אנשים בעלי ידע ומטען ויכולות מוכחות. הם לא זקוקים לחיבוק של פרהסיית הכלום, ולכן אין להם צורך לשחרר אמירות ולהסדיר אג'נדות. הבעיה היא שבישראל היום הם האלטרנטיבה ולא הזרם המרכזי.

מאמרים נוספים