מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
09.12.2012

משהו זז בזירה הפלסטינית

תמונת ההצלחה של חמאס במבצע "עמוד ענן" לצד ההצלחה של הרשות הפלסטינית בהצבעה באו"ם יצרו שעת רצון נדירה לפיוס. למרות שאחדות פלסטינית עוד רחוקה, איפה תמצא עצמה ישראל אם זו תתממש?

תפיסת הניצחון של חמאס במבצע "עמוד ענן", שהגיעה לשיאה במפגן הכוח העצום של חמאס בעזה בשבת לרגל יום השנה ה-25 להיווסדה, שינתה משהו ביחסי הכוחות בין התנועה ליריבתה בגדה המערבית, פתח. בעבר כתבתי כאן כי "הפילוג הפלסטיני כאן כדי להשאר", אבל כשמבחינים בתזוזות - גם אם קטנות וסמליות - יש להודות בהן, ולעמוד על טיבן.

השינוי הראשון ארע לפני כשבועיים כאשר חמאס הודיעה שהיא מעניקה חנינה לאנשי פתח בעזה המעורבים בתביעות הנוגעות להשתלטות האלימה על רצועת עזה. כזכור, שנה לאחר ניצחון התנועה בבחירות הפרלמנטריות ברשות הפלסטינית ב-2006, היא השתלטה באופן אלים על רצועת עזה תוך גירוש רוב פעילי פתח מהשטח.

הצעד השני ארע בשבוע שעבר, כאשר חמאס אפשרה ל-17 אנשי פתח לשוב לרצועת עזה, בפעם הראשונה מאז גירושם לפני חמש שנים. במקביל, בכיר פתח נביל שעת' (נוצרי יליד עזה) הורשה לנאום מעל במת הנצחון של חמאס ולשבח את עוז הרוח של חמאס במלחמתה בישראל. בכירי פתח חשו שהרשות הפלסטינית צריכה להגיב לנדיבות החמאסית באותו מטבע, ואחד מהם אף טען בפניי שעל הרשות הפלסטינית לשחרר את כל "האסירים הפוליטים" מקרב חמאס והג'האד האסלאמי הכלואים בגדה המערבית. תמיד אפשר לעצור מחדש אנשים שינסו לחבל בתהליך השלום כשזה יתחדש, אמר לי, מדבר על התהליך כעל המשיח שמצפים לבואו אך יודעים שיתמהמה.

אולם נדמה שהמסר הזה נקלט בגדה המערבית, והשבוע דווח כי הרשות הפסיקה בחשאי לזמן לחקירה ולעצור אנשי חמאס, כפי שנהגה לעשות בשנים האחרונות.. נוסף לכל אלה, ניתן לציין את שינוי הגישה של חמאס כלפי ההליכה לאו"ם של מחמוד עבאס. אם בתחילה התנגדה חמאס נחרצות למהלך, הרי שלאחר "עמוד ענן" טענה כי אין בפניה לאו"ם כל פסול, כל עוד הדבר מגיע במסגרת רחבה יותר של התנגדות מזוינת לישראל. עבאס, מצידו, דיבר על הצורך לחדש את שיחות הפיוס מייד לאחר החזרה מכינוס האסיפה הכללית של האו"ם שהכירה בפלסטין כמדינה לא חברה.

למרות הנאמר לעיל, הפיוס לא יתממש מחר. בתוך חמאס ישנם מתנגדים חריפים לאיחוד השורות, כמו בכיר התנועה מחמוד א-זהאר שהצהיר לאחרונה כי תבע את עבאס על הוצאת דיבה בבית משפט בעזה לאחר שזה האשים אותו בבריחה מהרצועה בזמן מבצע עופרת יצוקה ב-2008. בניגוד לאישים כמו ח'אלד משעל או אסמאעיל הניה הממשיכים לשלם מס שפתיים לפיוס הפנים-פלסטיני, מתעקש א-זהאר פעם אחר פעם לומר את הדברים כהווייתם. אין טעם לדבר על פיוס, אמר, כל עוד הרשות הפלסטינית חוברת לישראל ולארה"ב במאמץ להכשיל אותו. א-זהאר גם תקף בחריפות את הפניה לאו"ם, בטענה שהיא מעניקה לגיטימציה בינלאומית לשליטת ישראל בשטחי 1948.

לא ניתן למחות באבחת הסכם את הפיצול הפוליטי שהתמסד והתקשה בחמש השנים האחרונות. חמאס יצרה בינתיים מדינונת נפרדת לכל דבר, כולל מנגנוני בטחון, מיסוי, מדיניות חוץ, ג'ובים ממשלתיים. קשה להאמין שתסכים לוותר על כל אלה.

אז מדוע בכל זאת אנו עדים לצעדי פיוס, סמליים ככל שיהיו? ברור שנצחון חמאס בעזה ונצחון פתח בניו-יורק יצרו יחד "עת רצון" נדירה. הדרישה לאחדות השורות היתה ונשארה הקונצנזוס העליון ברחוב הפלסטיני. כל פלסטיני בר-דעת, יהיו דעותיו באשר לפתרון הסכסוך אשר יהיו, מבין כי ישות פלסטינית המפוצלת לשתי יחידות יריבות לא תוכל להשיג דבר בזירה הבינלאומית. אך מעבר לכך, נראה כי הפער האידיאלוגי בין התנועות ביחס לישראל הצטמצם לנוכח הקיפאון במשא ומתן המדיני. ח'אלד משעל, בדיוק כמו מחמוד עבאס, מבין שמשא ומתן רציני לא יתקיים כל עוד נתניהו בשלטון, ולכן ההליכה לאו"ם נתפסת בעיני חמאס לא כצעד מקדים לקראת נורמליזציה עם ישראל (למרות שכך ניסתה הרשות הפלסטינית להציג את הדברים למערב) אלא כ"המשך ההתנגדות בדרכים אחרות", בפראפרזה על משפטו המפורסם של קרל פון קלאוזביץ.

האתגר המעניין ביותר לישראל יקרה באם יתרחש נס ויושג הסכם פיוס בין פתח לחמאס, שמן הסתם לא יכלול הכרה של חמאס בישראל ובהסכמים הקודמים שחתמה עמה הרשות. במצב עניינים זה, האם העולם המערבי יעמוד כחומה בצורה ויתנגד להסכם הפיוס בין שני הפלגים הפלסטינים היריבים כפי שדורש נתניהו? שאלה טובה. ההשפלה שעברה ישראל בהצבעה על חברות "פלסטין" באו"ם יכולה אולי לספק תשובה.  

מאמרים נוספים