המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
23.10.2013

משת"פים? מנרמלים? למי אכפת!

בעידן האביב הערבי, ולנוכח העובדה שהאחים המוסלמים וחמאס שיתפו או משתפים פעולה עם ישראל, הפוליטיזציה של הביקורת על "נורמליזציה" עם ישראל הופכת שקופה לחלוטין בשיח הציבורי הערבי, וכוח המשיכה של ביקורת כזו יורד בהתאמה. גם עם השטן מותר לשתף פעולה כל עוד הדבר נעשה בצנעה.

לפני שנתיים פרסמה לשכת ההוצאה לאור של ממשלת ארצות הברית כרך עב כרס ובו דיווחים, תכתובות, תרשומות ופרוטוקולים של מחלקת המדינה והבית הלבן ממלחמת יום הכיפורים. את השתלשלות המלחמה בחזית הירדנית-ישראלית תיארתי, על בסיס החומר הראשוני הזה ומקורות נוספים, במאמר שפורסם בקובץ שראה אור בלונדון בחודש שעבר, לרגל מלאת 40 שנה למלחמה.

השתתפותה המוגבלת של ירדן במלחמת 1973 נדונה פה ושם בספרות המקצועית, כשפגישת חוסין-גולדה תפסה נתח נכבד מהדיון הזה. אולם המסמכים האמריקאים חושפים את עומק שיתוף הפעולה בין ירדן לבין ישראל במהלך שנת 1973 ובמלחמה עצמה. כמה מהסיפורים והציטוטים המובאים מפי צמרת מקבלי ההחלטות בישראל, ירדן וארצות הברית הם מדהימים. למשל התמרונים וההשהיות שירדן נקטה עד הרגע האחרון ממש כדי להימנע מסיוע כלשהו לסוריה ולמצרים, הן בהתרת מעברו של כוח המשלוח העיראקי בשטחה הן בשליחת חטיבת השריון 40 הירדנית לרמת הגולן; תיאום צירי התנועה של הטנקים הירדנים עם ישראל כדי שהאחרונה תימנע מפגיעה בהם, והסכמתה המסוייגת של ישראל לכניסת החטיבה הירדנית לגולן כל עוד זו "לא תילחם בעוז", דברים שעליהם העיר קיסינג'ר באירוניה כי "רק במזרח התיכון מתקבל על הדעת שכוח תוקף יבקש את רשות יריבו לנקוט כלפיו צעד מלחמתי"; הודאתו של ראש ממשלת ירדן כי החטיבה הירדנית שוגרה לבסוף כדי "לספק שהידים" לירדן במלחמה, ועוד. החטיבה הירדנית, שהגיעה לסייע לכוחות הסורים רק בסוף השבוע הראשון למלחמה, עמדה מן הצד במשך מספר ימים עד שנאלצה, בלחץ סורי, מצרי ועיראקי ובלחץ חייליה וקציניה שלה, להיכנס למלחמה. הטנקים הירדנים ספגו אש סורית, עיראקית וישראלית ובסיום המלחמה היו לחטיבה 27 הרוגים ו-50 פצועים. 14 טנקים שלה הושמדו.

היה מעניין לגלות כי המרכיב הפסיכולוגי ב"קונספציה" הישראלית – ישראל יכולה לכתוש כל כוח צבאי ערבי בקלות ובמהירות – היה מקובל גם על הצמרת הירדנית, ואולי השפיע על החלטתו העקרונית של המלך חוסין שלא להצטרף למלחמה. בעוד שמצרים וסוריה התכוננו למלחמה ברצינות רבה, המלך סבר מלכתחילה, במילותיו של ראש ה-CIA דאז, כי מלחמה נגד ישראל תהיה "מפגן אידיוטי (a piece of jackassery) של סאדאת ואסד שלא חייב בהכרח לכלול את כל הערבים הטובים". יועצו הצבאי הבכיר של המלך, עאמר חַ'מַּאש, היה גם הוא "ריאלי" ביחס למאזן הצבאי הישראלי-ערבי ערב המלחמה, ולכן התנגד למעורבות ירדנית. במהלך השבוע הראשון למלחמה, כאשר הסתבר להפתעת הכל כי הערבים יכולים גם יכולים להכות את ישראל קשות, הגיבה ירדן באירוניה לאיומים ישראליים שנועדו להניאה מלהצטרף למלחמה. "שמענו איומים כאלה על מצרים ועל סוריה בעבר", אמר ראש ממשלת ירדן זיד א-רפאעי לשגריר ארה"ב בעמאן, "אולם נראה שישראל אינה יכולה להוציאם אל הפועל במהירות כפי שהניחו כולם". מחשבה שניה על המשפט הזה מעלה את התהייה שמא רפאעי לא בהכרח לעג לישראל אלא קונן על אזלת ידה, תוך שהוא מהרהר מה יעלה בגורלה של ירדן אם יסתבר שישראל באמת אינה חזקה כפי שהיה מקובל לחשוב.

אולם הדילמה המרכזית שליוותה אותי במהלך העבודה על המחקר לא הייתה קשורה לתוכנו אלא לעצם פרסומו. התעתדתי לא רק לחשוף פרטים מביכים מאוד על עמדותיה של ירדן מאחורי הקלעים, אלא גם לעמת את ההיסטוריוגרפיה המערבית על פגישת-חוסין גולדה עם המציאות. שלושה מְחַבְּרִים שכתבו על הפגישה בשנים האחרונות – החוקרים אבי שליים ונייג'ל אשטון ולצדם ג'ק אוקונל, שהיה ראש שלוחת ה-CIA בעמאן בעת המלחמה – נהנו מגישה ישירה למלך חוסין, ושלא במפתיע יצאו מגדרם כדי לטשטש את משמעותה של הפגישה ושל ההתרעה הירדנית לישראל. דווקא תלמיד מחקר ישראלי, גיא גברא, שכתב עבודת מאסטר על פגישת חוסין-גולדה, מצא כי הייתה התרעה גם הייתה. שליים נסמך בספרו על התזה של גברא, אולם בחר להתעלם ממסקנותיו המבוססות. אשטון ואוקונל להטטו עוד יותר בפרשנותם את העובדות כדי להגן כבודו של המלך. ישראל הרשמית, מצדה, עדיין מסרבת לחשוף את המידע שברשותה על פגישת חוסין-גולדה, מחשש לנזק פוליטי כבד למשטר ההאשמי וליחסיה עמו.

המלך חוסין (צילום מסך: יוטיוב)

 

יש לי חברים ומכרים בירדן ואני מבקר בה מדי פעם. לכן הדילמה שעמדה מולי בעת כתיבת המחקר הייתה קשה: האם לפרסם את ממצאיי על המלחמה ועל ההיסטוריוגרפיה שלה, להסתכן בכעסם של חבריי בירדן, באיבוד הידידות עמם, בפגיעה ביכולתי הפוטנציאלית (והמצומצמת מלכתחילה) ליטול חלק בשיח הציבורי הירדני, בעיקר בנוגע ליחסי ישראל-ירדן, ואולי אף להסתבך עם הרשויות שם? או שמא עלי להיות נאמן לסיפור ההיסטורי כפי שהוא נגלה לעיניי? החלטתי לטובת האפשרות השניה, אך אני חייב להודות שבסיכום המאמר, כאשר טענתי כי המלך חוסין לא "בגד" אלא נשען על הערכתו הריאלית את יחסי הכוחות והעדיף להישאר נאמן לעמו ולמדינתו (וכן, גם למשטרו), עברה במוחי המחשבה כי המשפט הזה אולי ירכך במשהו את הכעס בירדן על הפרסום.

להפתעתי הגמורה, דבר מכל אלה לא קרה עד כה. זמן מה לפני פרסום המחקר נפגשתי עם כמה מכרים ירדנים, היודעים דבר או שניים על הפוליטיקה הירדנית בעבר ובהווה. שיתפתי אותם בעדינות בממצאיי. אחד מהם סנט בי על ה"נזק ששוב תעשה לנו", אבל התגובה העיקרית של בני שיחי הדהימה אותי: כמה טוב לדעת, אמרו, שפעם הייתה לנו הנהגה כזו חזקה ואמיצה, ואמון כל כך גדול בינינו, שיכולנו לעשות דברים כאלה. חשבתי שזו אולי תגובה שנובעת מהיכרותם אתי. אולם כאשר התפרסם המחקר, ודֻווח עליו בעברית ובאנגלית, נוכחתי להפתעתי שלמעט שתי כתבות נרחבות שהתפרסמו בעיתונות הלבנונית המחקר כמעט לא הוזכר בשיח הציבורי הערבי והירדני – לא בעיתונות ובאתרי אופוזיציה, שבדרך כלל עטים על פרסומים מסוג זה כמוצאי שלל רב, ולא "על דרך השלילה" בעיתונות ובאתרים ממסדיים, שבמקרים דומים נזעקים להגן על ההיסטוריוגרפיה הרשמית הירדנית. במילים אחרות, הפרטים על שיתוף הפעולה ההדוק בין ישראל לבין ירדן במלחמת 1973 נתפסו כ"נון אישיו" בירדן. יכולים להיות מספר הסברים לכך.

אפשרות אחת היא שהגילויים על המלחמה כבר לא מעוררים הדים (מחוץ לישראל אולי). "כולם" כבר שמעו על פגישת חוסין-גולדה, "כולם" יודעים שהשתתפותה של ירדן במלחמה הייתה סמלית, ו"כולם" יודעים שהמשטר ההאשמי שיתף פעולה עם ישראל בהזדמנויות רבות, הרבה לפני החתימה על הסכם השלום. גילויים נוספים על עומקו והיקפו של שיתוף הפעולה הישראלי-ירדני במלחמה הם, לפיכך, עניין אקדמי-היסטורי ולא ציבורי-עכשווי.

אפשרות אחרת היא שהגורמים הפעילים בשיח הציבורי הירדני, הן האופוזיציוני הן הממסדי, חוששים מדיון פתוח בנושא. הממסד – מסיבות מובנות, והאופוזיציה מסיבות אחרות, הנראות מנוגדות אך הן בעצם משלימות: חשש להסתכן בתגובה קשה של המשטר, ורצון שלא ללבות אש בגילויים העלולים להטיל דופי לא רק במשטר אלא גם בצבא. לפי קו מחשבה זה, הנתמך באירועים חשובים בהיסטוריה של ירדן, האופוזיציה המקומית מכל קצוות הקשת חוששת מאוד מפגיעה באושיות המשטר, לא מדאגה לו אלא מדאגה לגורלה של ירדן אם הוא ייפול: מלחמת אזרחים איומה עלולה לפרוץ, או שישראל תנצל את תקופת המעבר כדי לגרש לירדן את תושבי הגדה המערבית.

הפגנה נגד הנורמליזציה בתוניסיה, מארס 2013 (צילום מסך: יוטיוב)

 

שתי האפשרויות הללו הן סבירות, אך לא משכנעות. חלקים מהן אפשר לסתור, ומכל מקום הן אינן מספקות הסבר שלם. אני רוצה להציע הסבר משלים: בעידן האביב הערבי, שיתוף פעולה ישראלי-ערבי, ובכלל זה "נורמליזציה", הפך לעניין המעורר פיהוק בשיח הציבורי הערבי. ראשית, לאזרחי רוב מדינות ערב יש כיום דאגות גדולות הרבה יותר, וכולן ממוקדות בסכנות הממשיות לפרנסתם ולבטחונם הפיזי. שנית, מעשי הטבח האיומים המתרחשים במרחב הערבי מעמידים בצל חיוור את האלימות הישראלית כלפי הפלסטינים והופכות את ישראל לפחות מוקצה מחמת מיאוס (ולעתים אף לדוגמה לאלימות "הומנית") בשיח הציבורי הערבי. שלישית, לאור העובדה שהאחים המוסלמים לא פגעו בהסכם השלום עם ישראל למרות שעלו לשלטון; לאור העובדה שנשיא מצרים האסלאמיסט "נתפס על חם" כשהוא מברך ברגש את נשיא מדינת ישראל בשתי הזדמנויות שונות; ולאחר שהוכח שחמאס מוכנה לשמור על גבול שקט עם ישראל בדרום ולדכא את הגורמים הקיצוניים ברצועה כדי שלא לסכן את שלטונה, ניטל העוקץ מהביקורת הציבורית על שיתוף הפעולה עם ישראל. או ליתר דיוק, הפוליטיזציה של ביקורת כזו הפכה שקופה לחלוטין בשיח הציבורי הערבי, וכוח המשיכה שלה ירד בהתאמה.

באמצע העשור הקודם תקף ראש ממשלת ירדן בחרי אף את מתנגדיו בפרלמנט בעניין שיתוף הפעולה האזרחי עם ישראל, בהצהירו כי "יהיה מוכן לשתף פעולה גם עם השטן" אם זה לטובת האינטרס של ירדן. לישראלים שוחרי שלום קשה לשמוע בעל ברית המכנה אותם "שטן". אולם דומה שחוסר היציבות הכלכלית והחברתית שהביא עמו האביב הערבי משדרג את מעמדה של ישראל בשיח הציבורי הערבי (לרבות האסלאמיסטי) לכזה של שטן שאפשר לקיים עמו, בצנעה, שיתוף פעולה אזרחי, ובלבד שיראו ממנו תועלת כלכלית. בשלוש השנים האחרונות נראה, למשל, כי הביקורת על שיתוף הפעולה הישראלי-ירדני בתחומי החקלאות, המים והתובלה הולכת ומידלדלת בהיקפה ובחריפותה, הן בשיח הציבורי הכללי הן בשיח האסלאמיסטי והאופוזיציוני. או במילותיו של מלקולם מקדואל על הפופולריות של הביטלס לאחר הצהרת "אנחנו גדולים מישו" של ג'ון לנון: The girls are still screaming, but the excitement was gone.

ישראל אמנם מעולם לא הייתה פופולרית במרחב הערבי, אולם אולי היא תוכל להתעלם מהצרחות ותחת זאת לשמוח על התפוגגותם של הרגשות.

מאמרים נוספים