מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
29.11.2015

מתווה הגז ישרת את סיפוח השטחים: מהי תשובת האופוזיציה?

בריתות עם תאגידי אנרגיה בין-לאומיים הן תעודת ביטוח עבור ממשלת הימין: יצואניות אנרגיה אינן מוחרמות בעולם. מתווה הגז ישרת את תכנית הימין לסיפוח השטחים. האופוזיציה, במקום להציג מדיניות-נגד קוהרנטית, מתלבטת בין "דגל מדיני" מטושטש לבין "דגל כלכלי"

מנהיגים שהובילו שינויים היסטוריים במדינותיהם ביססו אתוס הקושר בין מדיניות פנים למדיניות חוץ. מוסטפא כמאל (אתאתורכ) ביסס את הרפובליקה של תורכיה על מדיניות "שלום בבית, שלום בעולם". קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה אחרי מלחמת העולם השניה, קשר בין חיסול האימפריה לדאגה ל"כוס חלב לכל ילד בריטי". בשנים האחרונות מוביל בנימין נתניהו שינוי בסדר גודל כזה בישראל. קשה להבחין בכך, בין היתר משום שמתנגדיו הפוליטיים של ראש הממשלה מזלזלים בו.

בחודשים האחרונים מתואר מתווה הגז כ"אובססיה" של נתניהו. מתנגדים מוצהרים כאריה דרעי ורחל עזריה זזו הצידה, ורק חברי כנסת בודדים באופוזיציה, ובעיקר גופים חוץ פרלמנטריים, ממשיכים להתנגד למתווה בעקשנות. במקביל פרצה "אינתיפאדה שלישית" בשטחים. לרבים נראה כי הקו המחבר בין שתי ההתרחשויות הללו הוא לכל היותר הפאסיביות וההססנות של ראש הממשלה, אולם המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של ממשלת הימין מתחברת היטב לרצונה לספח דה-פקטו את הגדה המערבית.

ממשלתו הרביעית של נתניהו אינה מתכוונת לשבת לשולחן המו"מ עם הפלסטינים או לקדם מהלך חד-צדדי של הפרדה, וסיפוח בפועל של הגדה המערבית, כולה או חלקה, הוא תרחיש הגיוני לחלוטין. התהליך עשוי להיות אטי ואולי לעולם לא יושלם, אולם התכנית הפוליטית קיימת. שני מהלכים עיקריים יכולים להפריע למימושה: הסרת הווטו האמריקאי במועצת הביטחון של האו״ם על יוזמות לקידום הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, או חרם כלכלי בין-לאומי שהיתכנותו נמוכה יותר אך הוא אינו דמיוני.

בריתות עם תאגידי אנרגיה בין-לאומיים הן תעודת ביטוח עבור ממשלת הימין. חרמות יכולים להיות אפקטיביים נגד תוצרת חקלאית או תעשיית המזון של ישראל. כאשר מדובר בתוצרת תעשייתית היתכנותו של חרם מצטמצמת, ובתחום האנרגיה הוא חסר סיכוי. די לראות את המשטר הסורי הנאלץ לרכוש את הנפט הגזול שלו מידי ארגון המדינה האסלאמית. האמברגו המוצלח היחידי אי פעם היה על איראן תחת ממשלתו של מוחמד מוצאדק בשנת 1951, שבניגוד לנתניהו דווקא יצא נגד חברות האנרגיה הבין-לאומיות. אף מדינה לא העזה להתערב בענייניהן הפנימיים של משקי הנפט במפרץ הפרסי, למשל. דוגמה נוספת היא זהירותן היתרה של מדינות מערב אירופה מול כוחניותה של רוסיה, אשר מייצאת אליהן נפט וגז. מובן שישראל לעולם לא תהיה יצואנית אנרגיה בהיקפים הללו, אך המשוואה ברורה: עוצמה אנרגטית משמע פחות התערבות בין-לאומית. יתר על כן, נתניהו מאמין כי קשריהם (המפוקפקים לעתים) של פוליטיקאים אמריקאים עם חברת נובל אנרג׳י יכולים לרכך את עוצמת ההתנגדות החיצונית למדיניותה של ישראל.

כריתת בריתות עם חברות אנרגיה מתיישבת עם המגמה הרחבה של העדפת קבוצות לחץ מצומצמות ועתירות כוח על פני יצירת מארג מורכב של יחסי גומלין בין יצואנים קטנים ובינוניים רבים לבין הקהל הרחב. בשונה מהכוח הפוליטי העצום של קבוצות הלחץ החזקות אך הקטנות, מארג כזה מושפע יותר מדעת הקהל ומאינטרסים ציבוריים רחבים וכוחו הפוליטי מוגבל יחסית. מבחינת מדינת ישראל מדובר בהימור גדול, משום שבארצות הברית גובר המיאוס הציבורי בקבוצות הלחץ המנהלות את הפוליטיקה, אולם האסטרטגיה הזו אינה גחמה מנותקת מהמציאות. הימין בישראל, המתחבר היטב לקבוצות הלחץ הללו בארצות הברית, יוכל להעניק ל"מדינה היהודית" את הפרשנות הנוחה לו, לשביעות רצונו של הציבור היהודי בישראל ומבלי להסתכן בפגיעה ביצוא.

חולשתה המוכרת של האופוזיציה ביחס למדיניותו של נתניהו מתבטאת באי הצבתה של אלטרנטיבה כלכלית ומדינית קוהרנטית לשלטונו; לא זו בלבד שגניזת ה"דגל המדיני" היא כישלון, אלא שהפיצול לדגל "מדיני" ואחר "כלכלי" הוא הודאה בו. לכל היותר מציעה מפלגת העבודה דגל אחד מבין השניים. בחמש מערכות הבחירות האחרונות תייגה את עצמה המפלגה פעמיים כסוציאל-דמוקרטית: ב-2006 בהנהגת עמיר פרץ וב-2013 בהנהגת שלי יחימוביץ׳. מערכות הבחירות בהובלתם של מצנע, ברק והרצוג היו למעשה חסרות מצע, ואלטרנטיבה מדינית – ולו שמרנית – לא הוצעה על ידי האופוזיציה מאז בחירות 1999.

במערכות הבחירות האחרונות התמקדה האופוזיציה באישיותו של נתניהו, תוך שהיא מזלזלת לא רק בכוחו של הליכוד בציבוריות הישראלית אלא גם באדם היחיד שמציע למדינת ישראל מדיניות קוהרנטית, הרסנית ככל שתהיה. תיוגו של נתניהו כ"אובססיבי" למתווה הגז הוא דוגמה טובה להחמצת העניין המרכזי: לנתניהו ולימין יש תכנית מדינית-כלכלית שלאופוזיציה אין.

מאמרים נוספים