מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
07.03.2014

נוסטלגיה מהזן החלול

תומכי גיוס החרדים, או מה שמכונה ה"שוויון בנטל", מתנכרים למציאות מסביבם, מציאות אמתית של בעיות פרנסה, של זמן שהולך ומתכלה, של פערים מתרחבים. התנכרות למציאות בשם הכמיהה לשיפורה הופכת את הכמיהה חלולה.

בבוקר יום שני עמדתי בתור באחד מהמשרדים הממשלתיים. לצדי עמד בחור חרדי צעיר, שהתחיל לדבר איתי על דא ועל הא. שיתפתי אתו פעולה, ולאחר כמה דקות שאלתיו לגילו. הוא השיב שהוא בן שמונה עשרה וחצי. שאלתי אותו מה יהיה אתו ביחס לצבא והוא השיב שאינו יודע. הקריזה שתבוא לו תגרום לו להחליט בסוף מה לעשות.

הוא כמובן ידע על ההפגנה הגדולה בירושלים וגם השתתף בה: הוא מכר שם נקניקיות. "אנחנו לא יודעים מה בדיוק העמדה שלנו בשאלה הזו", הסביר. "אבל הייתה הפגנה והייתי בה. אני יכול להגיד שאני לא חלק מההפגנה כי רק מכרתי שם נקניקיות ואני יכול להגיד שגם הייתי שם. שאני בעניין.”

המשכנו לדבר ונפרדנו בידידות.

מאוחר יותר חשבתי על השיחה הזו והבנתי שפגשתי בבחור מבריק. זה בחור שאומנות הפוליטיקה כנראה טבועה בדמו: היכולת להתחייב ולא להתחייב בו זמנית, היכולת לדבר בשם עצמו אבל לנקוט לשון רבים. תהיתי ביני לבין עצמי האם בוגר חינוך ממלכתי או ממלכתי דתי היו יודעים לנפק לי תשובה כל כך מתוחכמת. החשש שלי (שאינו בר הוכחה) הוא שהם לא היו יודעים.

תעשה מזה טייארה. הפגנת גיוס החרדים לצבא (תמונה: יוטיוב)

יום קודם לכן ביליתי בכמה שעות ארוכות של נסיעה למילואים בחברת נגד בקבע (הלוך) ונהג בשירות חובה (חזור). הם אספו והחזירו אותי מירושלים ולכן היו לחוצים מאוד מסידורי התנועה. חלק מהשיחה בינינו נסבה, כמובן, על ההפגנה המתוכננת. בניגוד למוכר הנקניקיות שלא ידע מה עמדתו, לנגד ולנהג היו עמדות מאוד נחרצות: נגד גיוס החרדים לצבא.

לנגד היו סיבות של פרנסה. הוא הסביר לי שגם ככה הצבא לחוץ תקציבית ומאיים בפיטורים, בעיקר של נגדים. אם הצבא יגייס חרדים הנגדים הם אלה שישלמו את המחיר. חוץ מזה, הוא בוגר יחידת תובלה. כיום נהג שמתגייס לתובלה מקבל חבילה לא רעה מהצבא אם הוא בסדר: רשיון על משאית, רישיון על סמי ועוד צ'ופרים. אם החרדים יתגייסו הם הרי יגיעו למקצועות הללו ואז התחרות עליהם תהיה גדולה יותר. בקיצור, סיכם את טענתו, הוא מאוד מתנגד לגיוס חרדים, אבל זה צבא ומה שהממשלה תאמר הצבא יעשה. הוא רק סומך על זה שהממשלה תדע לא לומר.

לחייל בחובה, נהג צעיר, הייתה עמדה שונה. החייל, שנפלט באמצע מסלול חי"ר קרבי, הביט על השנתיים וחצי האחרונות של שירותו באופן ביקורתי. הוא חש שבזבז את הזמן וממש לא בוער לו שהחרדים יתגייסו. זה קצת מעצבן שהוא מבזבז את הזמן והם לא, הודה, אבל מצד שני הם מבזבזים את הזמן בישיבה שלהם אז זה מתקזז.

ככל שאני מקשיב ליותר אנשים ביחס לסוגיה הזו אני מבין שאם יש עמדה אחת שבאמת מרתק אותי להבין אותה ואת מניעיה זו דווקא העמדה המצדדת בגיוס החרדים. לא העמדה הצינית של בוגרי 'שינוי' ו'יש עתיד' אלא הפתאים המאמינים בכנות בסיסמא הזו של שוויון בנטל, אלה שעדיין מאמינים בכור ההיתוך של החברה הישראלית באמצעות המוסד הצבאי.

איני יודע כל כך איך לנסח את חוסר ההבנה שלי. אני יכול לומר שזו עמדה נוסטלגית, כזו שמתגעגעת לאיזו תחושה מיתית של "יחד" שהייתה פעם ואיננה היום. אבל אז אני מצטייר כמבוגר אחראי ויציב, כזה שחושב שלנוסטלגיה אין מקום במארג לאומי ושצריך להיות מפוכחים ורציניים כשחושבים על סוגיות הרות גורל כאלו. איני חושב כך. נוסטלגיה משחקת תפקיד חשוב וראוי בהחלט בביצוע המתמשך של חיים בקהילה, ב-performance שכולנו מעלים יחד כשאנחנו חורגים משיקולי עלות ותועלת. גם אם יש מודעות ביקורתית לטקסים ולמחוות שאנחנו מבצעים זה כלפי זה, אין זה אומר שכדאי או רצוי להדיר רגליים מהם. יש אמת בטקסים ובמחוות שאינה פחות אותנטית מן האמת של אינטרסים ואילוצים.

אולי נכון יותר לומר שהנוסטלגיה של תומכי ה"שוויון בנטל" היא נוסטלגיה שעשו לה מיקור חוץ. נוסטלגיה היא כמיהה לעבר שחלף. היא יכולה וצריכה להיות עוד דרך שבה אדם מבסס את הווייתו, במובן העמוק של המלה, דרך לתקן סטיה שמתרחשת לעתים על הרצף של עבר-הווה-עתיד. הנוסטלגי אומר, "הייתי גם פעם, לא רק עכשיו. אם אצליח להנכיח את הפעם הזו, אהיה מלא יותר בעכשיו".

זה לא קיים בנוסטלגיה של תומכי הגיוס. אני מתעלם כאן מכל אלה שמדברים על שלטון החוק, ועל זה שחוק צריך לכבד. המדינה לא קבעה את מעמדם של החרדים בחוק, והיא הקפידה לא לעשות זאת באופן מודע, כפי שאמר הנגד. אני מתעקש שמדובר בנוסטלגיה מהזן החלול. היא מעלה על נס משהו שלא היה, כדי שיתמוך הווה שאחיזתנו בו מתערערת כל הזמן, כאילו כדי לקדם עתיד שלרבים ברור שלא יתרחש.

הפגנת גיוס החרדים לצבא (תמונה: יוטיוב)

ואולי אני מתרעם על הפגיעה בכבודה של הכמיהה. המפעל הציוני הוא הגשמה של כמיהה, אבל הוא גם ייצוג שלה. היהודים רצו לחזור לארץ ישראל, אבל משימתם, שליחותם, לא נגמרה עם ההגעה. רבים רואים בעליה לארץ ובהשתקעות בה את הגשמתו העילאית של המפעל הציוני. ראש הממשלה שייך, למשל, לקבוצה הזו. כשנשאל ביום העצמאות שעבר מה ההישג הגדול ביותר שלו, ענה "שמירה על גבולות בטוחים". אין להנהגה של מדינת ישראל חלום גדול יותר משמירה על בטחון שוטף. לא צריך עוד לכמוה. הכל מסודר, ויש להתמקד בתחזוקה.

אבל תומכי השוויון בנטל עושים דבר שהוא אולי חמור יותר. הם מעלים את הכמיהה על ראש שמחתם, אבל הופכים אותה חלולה. הם מתנכרים למציאות מסביבם, מציאות אמתית של בעיות פרנסה, של זמן שהולך ומתכלה, של פערים מתרחבים. מתנכרים למציאות בשם הכמיהה לשיפורה. ניכור כזה מעקר את הכמיהה מתוכן. ללא חיבור עמוק למה שבאמת קורה אי אפשר לחשוב ברצינות, או לכוון את לבך ברצינות, אל משהו שיקרה.

מאמרים נוספים