מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
29.07.2012

נפלאות התבונה הפוליטית הישראלית

ממשלת האחדות הכושלת וקצרת הימים, הפלגנות הפנימית בקדימה, וההשתאות המתמדת מהפוליטיקאים, מציבים אתגרים אינטלקטואלים מורכבים בפני הציבור הישראלי. כאשר נראה היה שהבחירות יתקיימו בספטמבר לא הבנו למה ומדוע. מייד החלה חרושת שמועות אשר קשרה את ההקדמה לפעולה מיידית באיראן לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב; עם הרצון לבלום את העלייה בסקרים של מפלגתו החדשה של יאיר לפיד; עם מניעת התחזקות מחנה פייגלין בליכוד; עם הרצון למנוע את המחאה החברתית המתחדשת; עם בלימת מפלגתם החדשה המתרקמת של ציפי לבני וחיים רמון; עם מניעת פרישת ישראל ביתנו מהקואליציה כשלב מקדים לבחירות, ועוד ועוד. אולם בן לילה המגמה התהפכה כאשר קדימה בראשות היו"ר החדש שלה, שאול מופז, הצטרפה לממשלה.

הציבור הישראלי הבין מייד מדוע זה קרה. קואליציה רחבה משמעותה הכשר למבצע נועז באיראן, או מניעת התרסקות קדימה, או העברת תקציב חדש בקלות לנוכח ניצני המשבר הכלכלי בישראל, או החלטה נועזת לגייס את החרדים, או שינוי שיטת הבחירות סוף סוף, או הסטת הדיון הציבורי מהמחאה החברתית המתחדשת, או דיל בין נתניהו לברק שיאפשר עוד שנה וחצי של ברק במשרד הביטחון ואולי גם לאחר מכן, או חזית ישראלית אחידה מול מצרים בהנהגת האחים המוסלמים, או הכנה לקראת עימות אפשרי עם סוריה המתמוטטת ועם בעלת בריתה חיזבאללה.

פירוק ממשלת האחדות הלאומית לאחר 70 יום היתה כבר סיפור אחר. הציבור הישראלי הבין כי הספקולציות הקודמות לא רלוונטיות וגם לא העתידיות. מרביתו החל להטמיע את נפלאות התבונה הפוליטית הישראלית, או ליתר דיוק את העדרה הכמעט מוחלט. סדר היום של הפוליטיקאים, זוטרים כבכירים, מנותק לחלוטין מהמציאות איתה מתמודד הציבור הישראלי. בסדר יום זה יש רק הנחה עקבית אחת: ההנהגה הפוליטית אינה אחראית למעשיה, לתוצאות מדיניותה, לכלכלה, לחברה, לחינוך, לרווחה, לדיור, למכבי האש, לשוויון בנטל ולאומללים שהציתו עצמם או ניסו לעשות כך. בכלל, האחריות היא מונח מגונה. אז מה אם נתניהו, ברק, ליברמן, שטייניץ ויעלון אמרו לציבור כי 2012 היא שנת ההכרעה מול הגרעין האיראני. ראשית, השנה לא נגמרה. שנית כבר מ-1996 כל שנה היא כזו מול איראן. אז מה אם דו"חות מבקר המדינה חושפים התנהלות מזעזעת שעולה בחיי אדם בתחומי כיבוי האש, בתי החולים, מוכנות העורף למלחמה, בהרס מתמשך של מערכות החינוך, בבזבוז של מיליארדי שקלים, בשחיתות ציבורית, בסחטנות חרדית ועוד ועוד. אז מה אם משה לדור, פרקליט המדינה, הדיח ראש ממשלה, אז מה אם יש אלפי דירות ציבוריות פנויות שאינן ניתנות לאלה הזכאים להן. אז מה אם המילואימניקים זועקים, או הבנקים גונבים 20 מיליארד ש"ח בעמלות משונות וראשיהם מקבלים את המשכורות הגבוהות ביותר בעולם. במציאות בה מנהיגים פוליטיים יכולים לחמוק מאחריות לכישלונותיהם לא ניתן לצפות שהאחרים יעשו זאת, אלא אם הם רק הש"ג!

המושג אחריות אישית נלקח מחברות אתיות, דמוקרטיות ונאורות. אנחנו איננו אלא "שכונת וילות בג'ונגל," טען שר הביטחון. אולם הג'ונגל מסביבנו החל דורש אחריות אישית ממנהיגיו. הוא הצליח להדיח את שליטי תוניסיה, מצרים, תימן ואולי גם את סוריה. מאות אלפי המפגינים במחאת הקיץ האחרונה אפילו לא גרמו להנהגה הפוליטית לחוש "מכה קלה בכנף". ועדת וינוגרד הטילה את האחריות לכשלון מלחמת לבנון השניה על ראש הממשלה אולמרט. תגובתו מסכמת את כל סוגיית האחריות האישית: "אני אחראי אך אשאר בתפקידי כי יש לי גם אחריות לתקן". הציבור הישראלי צריך לקחת על עצמו את תפקיד הבוגר האחראי ולשלוח את הפוליטיקאים שלו לסדנת אחריות מוסרית ואתית, לפני שיתיר להם לשוב  ולהנהיג אותו.

מאמרים נוספים