מאמרים

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.04.2013

נראים ואינם רואים

נשים, פלסטינים, נערים יהודים וחיילים עומדים במחסום. הם רואים אלה את אלה רק דרך משקפיים של יחסי כוח. אולם בעלי הכוח העודף, בדרך כלל גברים ויהודים, אינם נדרשים כלל למגע מסוג זה ואינם יכולים לדמיין את החיים מבעד לעיניו של האחר

הסגר על השטחים הוא דרמה ידועה מראש מבחינת עיתויה והוא יכול להמשך שבוע ויותר. כל הרצפים נקטעים באבם, ורק כשמוסר הסגר חוזרים מחזות היומיום.

ערב חג הפסח, רבע לחמש בבוקר, צומת גילה (מרחב מחסום 300 בעגה המקצועית). גברים פלסטינים שכובים פרקדן ברחבי הצומת. הם מגיעים לעבודה בישראל. חלקם עברו את המחסום והם צועדים למקומות העבודה. חלקם נבדקים בידי חיילי מג"ב וחלקם מחממים מדורה קטנה ויושבים סביבה. העייפים יותר מוצאים קרטון ותופסים תנומה.

שמונה וחצי, צומת גילה. נשים ונערים מכיוון גוש עציון עומדים בצומת ומרימים יד לטרמפ לתוך ירושלים, מי ללימודים ומי לעבודה.

שתי אוכלוסיות נטולות רכב פרטי נדרשות להסעות, אלו בטרמפים ואלו בהסעות של הקבלן. הם לא נפגשים. הם תופסים את אותו המרחב, אך עושים זאת בזמנים שונים. בין פסח ליום העצמאות, ברבע לחמש בבוקר, יש מעט מאד פלסטינים במרחב.

ערב חג הפסח, טרם כניסת העוצר הקבוע לתוקפו, שבע וחצי בבוקר, המחסום ליד מכבים - רעות על כביש 443. הנוף האנושי מפתיע. היכן הפועלים שבשגרה עומדים בצד ימין וממתינים לקבלן הישראלי שיאסוף אותם? במקומם הקבוע עומדת מחלקה של חיילים, כנראה מהמוצב למעלה, ומחכה לטרמפים או להסעה. הם לא נפגשים, לא בזמן ולא במרחב. אם החיילים שם, הפלסטינים לא שם.

אחרי החגים, בשבע וחצי בבוקר, הפלסטינים חוזרים למקומם.

אייל וייצמן מתאר פרקטיקה שונה בספרו, "ארץ חלולה".  חלוקת המרחב המתוארת שם היא לפי קווי גובה: ההתנחלויות בהר בולטות ונישאות. הכפרים מוטמעים במרחב, בתפר שבין הוואדי, הבקעה, המישור או התגבהות ההר. ההתנחלויות מסומנות במגדל מים אדום ובולט והכפרים מסומנים במסגדים ירוקים. חלוקת המרחב כאן, בצווארי הבקבוק, היא לפי רצועות זמן שונות. כשאוכלוסייה אחת מרווה את המרחב השנייה נעלמת.

היחס הוא חד צדדי. החיילים, הנערים והנשים לא מפנים את המרחב כשהפלסטינים שם.

אפשר להסביר את ההבדל הזה בתיאור החלוקה אם נבין את ההבדל בין המרחב שמעסיק את וייצמן לבין מרחב הצמתים שתיארנו למעלה. וייצמן מתעסק בישות מרחבית ברורה ותחומה, "שם", בשטחים, רחוק מ"כאן". הצמתים (300, 443) מחברים בין "שם" ל"כאן" והם צווארי בקבוק שבהם חולקות האוכלוסיות המוחלשות מרחב. זה שיתוף זמני. כשנשות ונערי גוש עציון יגיעו לסטאטוס החברתי הנכון, הם כבר יסעו במכוניות ולא יעמדו בצומת. שיתוף זמני, אבל ראוי לציון במציאות של הפרדה מוחלטת, הפרדה שנתפסת כנחשקת כל כך על ידי מנהיגיה של ישראל ואזרחיה.

דברנו על נשים, נערים ופלסטינים. האם החיילים הם חלק מן המשוואה הזו?

במבט ראשון, גם לחיילי החובה, כמו לנשים, לנערים ולפלסטינים, קשה יחסית לנוע במרחב. כמעט אף פעם אין להם רכב פרטי. גם הם תלויים בהסעות או ברכב ציבורי.

ברגע שגם החיילים נכנסים למשוואה נוצר מרובע שאפשר לפלחו לפי פערי גילים. הנשים, התגלמות האמהוֶַּת, מקיימות אינטראקציה עם הנערים, בניהן הפוטנציאליים. הפלסטינים, כייצוג של הורים (אבות), מקיימים אינטראקציה עם החיילים. ליתר דיוק, החיילים מקיימים אינטראקציה איתם.

בכל האינטראקציות בפוטנציה קיימים יחסי כוח מובנים. אין בצווארי הבקבוק אף אינטראקציה בפוטנציה של שני צדדים שווים. פועל לא מדבר עם אשה העומדת בצומת; חייל לא מחליף מלים עם נער העומד בטרמפיאדה. החיילים גם אינם יכולים לעצור טרמפים לו רצו. הם ברכב המבצע משימה מוגדרת, רכב צבאי שאין בו ביטוח לאזרחים סתם.

כשאין יחסי שוויון אפילו בפוטנציה, קשה לראות את הסיטואציה מבעד לעיניים של האחר. האמפתיה נעלמת. העיניים של החייל לא מביטות בפלסטיני כמי שיכול היה להיות אבא שלו; הן גם לא מביטות בנער כמי שיחליף אותו עוד כמה שנים וייאלץ לעמוד במחסום. העיניים של האשה אינן מביטות בפועל הפלסטיני כבן זוג פוטנציאלי וגם לא בנער כמי שעוד רגע ייאלץ או יבחר להיות החייל. העיניים של הפלסטיני לא מביטות באשה כמי שיכולה הייתה להיות אשתו הנאלצת לצאת לעבודה; הן גם לא רואות את החייל כמי שנאלץ לקיים משימה שנויה במחלוקת, או כמי שיכול היה להיות בנו בסיטואציה דומה. העיניים של הנער לא רואות את הפועל כאביו, שאולי נאלץ לצאת ליום של עמל כפיים; הנער לא מביט באשה כאילו הייתה אמו הנאלצת לצאת לעבודה נגד רצונה.

מעניין גם לחשוב מי חסר ברשימה. מי שחסר הם הגברים הנוסעים לעבודה (אלו שיבחרו האם בכלל לעצור טרמפ) ומפקדיהם של החיילים. גם הם גברים. להם יש את רכבי השירות מהצבא, טנדר טויוטה לדרג הזוטר ורכב ת"ש (יונדאי לרוב) לדרג הבכיר יותר.

הללו חווים את צווארי הבקבוק שבין "שם", השטחים ל"כאן", לפחות בנקודות שציינו, כמעבר חלק יחסית שכלל אינו מחייב מפגש עם אחרים: כביש המנהרות ומחסום 300 הם נתיבים נפרדים, והמחסום ב-443 מפריד בין העוברים ברגל לבין העומדים בפקק הקטן בבוקר, כולם אותם אזרחים יהודים שלרוב אינם רואים מה מתרחש בצד.

כשבפוטנציה אין יחסי שוויון והמנהלים, או לפחות בעלי עמדת הכוח – המפקדים והגברים, בדרך כלל, בחברה היהודית – כלל אינם נדרשים למגע עם האחר, קשה עד בלתי אפשרי יהיה לדמיין את הסיטואציה מבעד לעיניו של האחר.

מאמרים נוספים