מאמרים

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
12.04.2013

סדר ואי-סדר, מחסומים וחסמים

יש שהפנימו את המרחק שנכפה עליהם, את האיסור התמידי שמוטל עליהם, את ההתנכרות של המרחב אליהם. גם אם יסירו את המחסומים, הם לא יחצו אותם. ויש שמודל השלום שלהם הוא רצון לגעת בשוני וחיכוך עם המחסומים שמגבילים אותם

עונת החגים של לב השנה העברית, בין פסח ליום העצמאות, גרמה לנו לחשוב על מחסומים וגבולות. בתקופה שבין פסח ליום העצמאות נעדרים הפלסטינים מחיי היהודים בישראל במגוון אופנים. ראשית, כמובן, הם נעדרים פיזית בזמן הסגר הארוך המוטל על השטחים. שנית, במיוחד בשבוע שבין יום השואה ליום העצמאות, הם נעדרים סימבולית. אין להם מקום בהתייחדות של יהודי ישראל עם עצמם כיהודים ועם עצמם כישראלים. אנחנו רוצים לחשוב על ההעדר הזה ופרקטיקת ההפרדה בטורים הקרובים שלנו, שיתמודדו עם התופעה במגוון הופעות שלה.

הסרט "השיעור" מסתיים בשיר, שירם של הבת הגר והחתן של לילי, שמקבלים מהאם את האישור להינשא. השיר הוא תערובת של הדתי ("אל מלא רחמים"), ושל תחינה ל–peace in the middle east. האם אוחזת בידה שמלת כלה וממשמשת אותה. זו אותה אם שמבהירה באמצע הסרט כי היא לא מעוניינת להכיר את החתן. היא אינה מעוניינת "להכניס גוף זר" למשפחה.

התחינה הקצבית לשלום היא אקורד הסיום של סרט מעניין החושף מערבולת של זהויות בין מצרים, הרשות הפלסטינית וישראל. גם מי שצופה בסרט עשוי להתקשות ב-"סידור" מלא של הזהויות הללו. האם שלום במזרח התיכון יארגן במשהו את הזהויות המסוכסכות המוצגות ב"השיעור"?

הסרט נע סביב שיעורי הנהיגה של לילי, האם, והקשר הנרקם בינה לבין נימר, המורה לנהיגה המעיד כי יכול היה להיות בנה מבחינת פער הגילים ביניהם. לילי מייצגת זהות במאבק: אישה מול בעלה לשעבר שגירש אותה וגזל את אדמתה, אמא מול בנות מתנכרות, מוסלמית מול חברה יהודית ואישה עם משאבים מוגבלים בסביבה (העדר רישיון נהיגה ושכר דירה יקר). היא מצריה במקור והתחתנה עם גבר מבוגר ממנה שגרר אותה לישראל והתעקש להסתיר שם את דתו. לאחר מספר שנים נטש אותה בישראל, ומאז היא "מסתדרת" לבדה. נימר מייצג סדר נורמטיבי בסרט: מורה לנהיגה, בעל פרנסה שהראש והפעולות שלו מסונכרנים. באחת מהסצנות בסרט מדגים נימר ללילי כיצד באופן נורמאלי מארגנים את המרחב במוח, לוחצים על דוושת הברקס והרכב עוצר בנחת – סימן שהכל פועל נכון. עבור לילי הסנכרון הזה מסובך. היא, שנכספת לרישיון, לקחה כבר עשרות שיעורי נהיגה ועדיין מחכה.

מול הזוגיות של המורה והתלמידה או האם והבן ניצבת הגר, בתה של לילי, המבקשת מאמה שתאשר את בן זוגה, אתו היא עומדת להתחתן. גם הגר רוצה רישיון נהיגה ככל הנראה, אבל העובדה שאין לה לא מגבילה את החופש שלה. היא בעיקר רוצה להתחתן.

במבט ראשון, לילי ונימר כמעט הפוכים זה מזו. הוא יכול לנוע בחופשיות, כיוון שיש לו רשיון נהיגה. תנועתה של לילי במרחב מוגבלת. על פי הסרט, תנועה במרחב היא חופש

ובכל זאת, מבט מעמיק יותר בדמויות מעלה סימן שאלה בנוגע לרישיון הנהיגה כמייצג חופש, ובנוגע לחופש הטמון בביצוע הפעולות הנורמאליות, המסדירות את המציאות.

נימר מעיד כי גירש את עצמו מביתו בבית חנינא. כעת, בסרט לפחות, הוא נע ונד במכונית שלו ברחבי ירושלים. הוא מביט על ביתו, רחוק כמטחווי אבן, אך מעשית מעבר להרי החושך בגלל גדר ההפרדה.

לילי מעוניינת ברישיון הנהיגה על מנת לעבור לבית בבית ג'אלה שהגישה אליו מחייבת בעלות על רכב, בהיעדר תחבורה ציבורית אפקטיבית. דרכה של לילי לביתה פתוחה, אבל בפעם הראשונה אחרי שנים, כשהיא נוסעת אל הבית, היא מאבדת את ההתמצאות במרחב ואינה מזהה אותו.

נימר גדל ונולד במקום ובכל זאת אין לו גישה אל ביתו. הוא נוסע.

לילי גדלה ונולדה במצרים אך היא בעלת בית וקרקע. תמונת הפתיחה מסמנת אותה כמי שנטועה בקרקע, מטפלת בעץ ובאדמה.

אלה הם נימר ולילי. הוא, נער החופש לכאורה, הפנים את הדיכוי. אחת הסצנות הקשות בסרט חושפת זאת. נימר מציע ללילי שיסעו יחד לבית ג'אלה לראות את ביתה. הם נוסעים, וברגע שנימר מזהה את השלט המסמן את המעבר מהשליטה הישראלית לשליטה של הרשות הפלסטינית הוא עוצר את הרכב ומסביר שהוא מנוע גישה עם הרכב ומוטב שלילי תיקח מונית למחרת. תמרור מסמל את מה שיגיע בעוד כ-150 מטרים ויש לציית לו. בניגוד לביתו שניצב מעבר לגדר פיזית, בסצנה הזו אין מחסום. לא מעט ישראלים, ערבים ויהודים, חוצים את הקו הזה מדי יום. ובכל זאת, נימר רואה שלט ומבין אותו כמגבלה פיזית על התנועה שלו. נימר מתוכנת לפעול באורח נורמאלי. הוא מסונכרן כפי שלימד בשיעור. הוא הפנים את חוקי התנועה: איתות, קו לבן או שלט של צה"ל האוסר על המשך התנועה.

לילי, לעומתו, אינה נורמאלית, או מסונכרנת. היא מתקשה לזהות את עצמה במרחב הנהיגה אבל היא חופשייה בהתנהלות הפנימית שלה – היא מתיישבת ללא היסוס בבית קפה של גברים, נחשפת כמוסלמית בחברה שאינה מעריכה זאת (ואפילו רואה באסלאם את דת האויב), אינה מכניסה בקלות גוף זר ובעיקר, היא חוצה את "שטח A"כדי להגיע לבית שלה. היא לא מזהה קווים לבנים או אדומים, לא פיזיים (בנהיגה) ולא מטאפוריים.

מול הצמד נימר ולילי ניצבת הגר. הבת מתקשה במבחני התיאוריה של רישיון הנהיגה אבל, בניגוד לאמה ולמורה הנהיגה, היא "ראתה עולם". חיה בברצלונה תקופת מה, באה, הלכה, חזרה. היא בתנועה תמידית. השאיפה שלה, גם אם היא נאמרת בבדיחות הדעת, היא שהגבר שלה יבנה לה גדר. השאיפה הזו נשמעת בסצינה בה לילי והגר מביטות מבעד למרפסת החסומה.

בניגוד לנימר שמסונכרן באופן טכנולוגי עם המכונית שלו אך כלוא בתחומי ירושלים המוניציפאלית, הגר ולילי מסונכרנות טכנולוגית עם המחשב (סקייפ) והטלפון הנייד. הן מתקשרות למצרים באופן קבוע ורוחן שורה בכל המרחב, לא רק היכן שהגוף נמצא.

בניגוד לנימר, שנדמה שהוא שבע רצון מעצמו במובן של חייו הפרטיים, הרושם המצטייר מלילי והגר הוא של אי נחת פנימית, כל אחת מסיבותיה שלה: לילי נכוותה מדיכוי גברי שפירק עבורה את התא המשפחתי והגר נכוותה מדיכוי דתי (מצד לילי) שאינו מאפשר לה לבנות את התא המשפחתי המורחב (האם מתנכרת בהתחלה לחתן המיועד).

הסרט מתהלך בין שלוש הברירות הללו, מחסומים וחסמים: נימר בעל הזהות ה"סגורה" אך זה שהפנים את הדיכוי, לילי המורדת אך הרותחת מבפנים, והגר הרותחת מבפנים ובכל זאת מבקשת אישור מרגיע בחיק האם.

מול המשולש הזה אקורד הסיום של הסרט הוא של תחינה לשלום במזרח התיכון על רקע איחוד משפחתי (חתונה).

האמנם?

נראה כי השלום הוא שיצר את סכסוך הזהויות הזה. לכאורה חלוקת השטח בין ישראל לרשות הפלסטינית היא בהסכמה (גם אם כפויה). לכאורה, השלום הוא זה שאפשר את הגעתה של לילי לישראל ממצרים ואותו שלום אפשר להגר ללמוד בחינוך יהודי, לנדוד לברצלונה ולחזור לישראל.

אולם השלום רק מבלבל. אנחנו רואים זאת היטב מול המשפחה של לילי במצרים. זו משפחה מאוחדת, מעוגנת במרחב ונטולת תסביכים. לילי והגר הן מאגר תסביכים מהלך.

אולי צריך להביט על הסרט כעל משולש שבו ההנגדה העיקרית היא בין הגר לנימר כאשר לילי נמצאת באמצע. הגר ונימר הם בת ובן אפשריים של לילי. לילי מקבלת את הסמכות של נימר לכאורה ומקובלת על נימר. הסקרנות של נימר לעולם, כמתואר בסרט, היא סקרנות מקצועית של "וואלה? את ממצרים?" למעשה הוא נטול סקרנות לעולם החיצון ומקבל הן את המחסומים שבו והן את החסמים שבו.

הגר היא נטולת חסמים עם סקרנות עצומה לעולם. זו סקרנות המתקשה להגיע לסיפוקה בשל מחסומים נתונים, גם או אולי בעיקר של לילי, שמציבה את המחסום הדתי בפני השתלבות בתא המשפחתי כאשר היא נקרעת בין היותה מוסלמית לקיום שנכפה עליה כיהודיה.

לילי נעה בסרט כל הזמן, ולא מפסיקה לנוע, בין ההשתוקקות לסדר שמציע נימר ובין הקבלה של בתה כנציגתו של אי סדר אולטימטיבי.

לילי מקבלת את החיכוך של הגר עם העולם, גם אם זה חיכוך שנעשה מתוך עימות. יש בו, בחיכוך, גם תחרות ושיתוף פעולה. נימר, לעומתן, מקבל את העולם כמו שהוא, על שלל תמרוריו ומחסומיו. נימר הוא איש של שלום, של קבלת המציאות, של יציבות; ובעצם הוא נע ונד, בן בלי בית, מביט מבחוץ על עולם שלם שנמצא בפנים. אם יש משהו שאין לנימר, זה שלום.

גם אם יסירו את המחסום, נימר לא יחצה אותו. הוא הפנים את המרחק הכפוי שלו, את האיסור שמוטל עליו תמיד, את ההתנכרות של המרחב אליו. השלום לא יבוא מהסרת מחסומים. לילי והגר מציעות מודל אחר לשלום, מודל של חיכוך עם מחסומים. גם לילי, שלוקחת עשרות ומאות שיעורי נהיגה, עושה זאת כדי להתחכך. זה לא משנה שהיא לא מצליחה לנהוג. היא רוצה לגעת במה שמגביל אותה. היא מכירה בכך שהיא שונה מסביבתה, אבל זה לא מונע ממנה לרצות להרגיש את הסביבה הזו באצבעותיה, בכל מאודה. אולי כך, דרך הכרה בשוני והתחככות בו, אפשר לנסות ולהשיג שלום?

מאמרים נוספים