מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
01.04.2012

סיבות לאופטימיות בעקבות מועמדותו של ח'ירת שאטר

עדיין מוקדם לקבוע לאיזה כיוון תנוע המערכת הפוליטית המצרית בעקבות הפצצה שהטילה מפלגת החירות והצדק של האחים המוסלמים בהכרזתה על מועמדותו של ח'ירת שאטר לנשיאות מצרים, בניגוד להבטחה מפורשת שלה להמנע מהצגת מועמד. מקור ישראלי עלום-שם, בתגובה כמעט פבלובית, אמר לניו-יורק טיימז שהדבר רע ליהודים. זו אכן יכולה להיות מסקנה אינסטינקטיבית, אך אני הייתי רוצה להציג כאן דווקא את האיפכא מסתברא, קרי את האפשרות שמועמדותו של שאטר לא רק שלא תפגע ביחסים עם ישראל, אלא אולי אף תועיל להם.

בהנחה שהבחירות לנשיאות במאי תהיינה חופשיות ודמוקרטיות כפי שהיו הבחירות לפרלמנט בינואר, קרוב לוודאי ששאטר יזכה. כאדם שנכלא שש פעמים מאז ימי נאצר; שעשה את הונו בעסקים פרטיים וקידם את ענייניה הכלכליים של תנועתו (ללא מעורבות במערכת הממשלתית המסואבת); ובתור נציג ציבור נבחר בבחירות חופשיות, אין ספק ששאטר יזכה ללגיטימיות רבה יותר מזו של מבארכ. משום כך, ההחלטות שיקבל ויקדם יזכו לתמיכה ציבורית רבה יותר מאלו של קודמו בתפקיד. השאלה היא: האם בתחום יחסי החוץ יהיו אלה החלטות טובות או רעות לישראל?

שאטר הכריז בראיון ליומון הממסדי אל-אהראם בינואר, לאחר הנצחון של מפלגת החירות והצדק בבחירות לפרלמנט, כי מפלגתו מחוייבת להסכמים הקודמים שחתמה מצרים עם ישראל. רק הפרלמנט, אמר, יכול לתקן הסכמים כאלה ולא מפלגה כזו או אחרת. את הדברים הללו שמעתי בעצמי בשבוע שעבר בפאנל בו התארחו שלושה בכירי המפלגה במכון המחקר הבריטי Chatham House. אחד מהם אף אמר שמפלגת החירות והצדק היא נכון לעכשיו המפלגה היחידה במצרים שהכריזה על שימור היחסים עם ישראל. נכון אמנם שמפלגת החירות והצדק לא הצטרפה להסתדרות הציונית העולמית, אבל גם סיבות פרגמטיות לשמירה על הסכמי השלום - בין היתר התלות הכלכלית המוחלטת של מצרים בארה"ב (ובמידה פחותה בישראל) - יחייבו את כיבוד ההסכמים. 

יש לא מעט צדק בטענה כי בישראל רק ממשלות ימין יכולות להעביר הסכמי שלום מרחיקי לכת עם מדינות ערב. ההגיון הטמון בכך מובן לכל ישראלי: מבחינת ציבור הבוחרים השמרני (שהוא הרוב, גם בישראל), אם ממשלה שמרנית "חתמה" על פשרות כואבות, כנראה שמן ההכרח היה לעשות זאת. אותו הגיון קיים לדעתי במצרים. משטר אסלאמיסטי שיסמוך את ידיו על הסכמי השלום יעניק משקל רב יותר להסכמים הללו בדעת הקהל המצרית. 

אם וכאשר הצבא, המשמש כאופוזיציה הגדולה ביותר לאחים המוסלמים, יורחק מהזירה (ואתייחס לכך בהמשך), הרי שהיריבה הגדולה ביותר של מפלגת החירות והצדק בזירה המצרית תהיה מפלגת א-נור, המפלגה הסלפית הקיצונית, שזכתה בקרוב לרבע מקולות הבוחרים בבחירות הפרלמנטריות. קדימון להתמודדות הזו ראינו בתגובתו החריפה של יו"ר הפרלמנט, איש האחים המוסלמים מחמד סעד כתאתני, לגימיק של חבר הפרלמנט הסלפי ממדוח אסמאעיל שהחל להשמיע את הקריאה לתפילה באמצע ישיבה פרלמנטרית. "אתה לא דתי יותר מאיתנו" הפטיר כתאתני לעבר אסמאעיל. האחים המוסלמים יצטרכו להתנהל בתור "המבוגר האחראי" מוקדם מהצפוי. כפי שאמר אחד מחברי מפלגת החירות והצדק בפאנל בו נכחתי כשנשאל על הזיגזג בעמדה כלפי ישראל: "בימי מבארכ היינו במושב האחורי של הרכב, עכשיו אנחנו במושב הנהג," כלומר על המפלגה לאמץ עמדות מתונות ואחראיות יותר.

הנעלם הגדול כרגע הוא הצבא. בימים האחרונים נעו האחים המוסלמים והמועצה הצבאית העליונה בראשות טנטאוי במסלול התנגשות סביב ממשלתו הכושלת של כמאל גנזורי, אותה מסרב הצבא לפזר לבקשת האופוזיציה ובמיוחד האחים המוסלמים. האחים הצדיקו את הצגת המועמדות של שאטר  כתגובה ישירה להתעקשות הצבא, ומשום כך ניתן לראות בכך הכרזת מלחמה של ממש כנגד הממשל הצבאי. כרגע, נותר רק לראות כיצד יגיב הצבא להתגרות. אם יחליט להתערב, בין אם בשינוי הרכב ועדת החוקה או בהפלת מועמדותו של שאטר, נדע אל נכון אם מהפיכת ה-25 בינואר היא מהפיכה עממית של ממש או הפיכה צבאית כמוה ראינו כבר במזרח התיכון.  

מאמרים נוספים