המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
צילום: לילך אסף
23.11.2017

סכסוך בתוך המשפחה

השליטה הישראלית במרחב שבין הים לנהר התקבעה בתודעתם של כל המעורבים. ההתפתחות הזו לא רק מגדירה מחדש את הסכסוך עבור ישראל והפלסטינים, אלא גם הופכת אותו, מבחינת המערכת האזורית והבינלאומית, לסכסוך בתוך המשפחה

האיומים האחרונים שנשמעים מצד ממשל טראמפ על סגירת נציגות אש"ף בארצות הברית אלמלא יחדלו הפלסטינים מקידום יוזמות אנטי-ישראליות בקהילה הבינלאומית הם שלב נוסף בהידרדרות מערכת היחסים בין ארצות הברית לבין אש"ף. יתר על כן, האיום האמריקאי, המופנה כלפי אבו מאזן עצמו, הוא עדות נוספת להפיכתו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לזניח במונחים בינלאומיים.

התפתחות זו נובעת מגורמים אחדים. הראשון הוא הצלחתה של ישראל, תחת ממשלות נתניהו, להנדס את המערכת הפלסטינית באופן שיצמצם את נכונותה של הקהילה הבינלאומית להשקיע משאבים בפתרון הסכסוך. באמצעות תפיסת ה"שלום הכלכלי" הצליחה ישראל לייצר מציאות שלטונית ואזרחית נסבלת בגדה המערבית, הן מבחינה כלכלית הן מבחינת המרחב האוטונומי המתאפשר לפלסטינים. מכיוון שהסכסוך נראה עתה כמבוקר ויציב למדי בהשוואה לעבר, המוטיבציה למעורבות בינלאומית פחתה. המציאות ברצועת עזה תחת שלטון חמאס השלימה את התמונה ואפשרה לישראל להמחיש למערכת הבינלאומית, עם כל סבב של אלימות ברצועה, את יתרונותיו של המצב הקיים בגדה המערבית.

הגורם השני הוא התהליכים האזוריים בעשור האחרון, ובראשם אירועי ה"אביב הערבי". אלה הציבו סדר יום חדש אצל רוב השחקנים האזוריים, ובהם מצרים, ירדן ומדינות המפרץ שהיו מעורבות במאמצים לקידום הסדר ישראלי-פלסטיני. האליטות השמרניות הערביות מתמודדות עתה עם אתגרים מוחשיים לשרידותן מבית ומחוץ, והעניין הפלסטיני נדחק לקרן זווית.

הגורם השלישי היא התמורה שחלה בעשור האחרון בדמותה של המערכת הבינלאומית ובדפוסי פעולתה. ממערכת בדומיננטיות אמריקאית החותרת להסדרים מדיניים הפכה המערכת הבינלאומית למבוזרת ולא יציבה. הנסיונות לטפל מן השורש במוקדי משבר נפיצים התמעטו, והוחלפו בחתירה לפתרונות זמניים. הגרעין האיראני, למשל, נוטרל במין הסדר ביניים שאפשר לאיראן לשמר את יכולותיה הגרעיניות ובה בעת שיכך את החשש המערבי מתכנית הגרעין הצבאי. עתידו של מיזם הגרעין נותר מעורפל, וישראל מבליטה זאת בביקורת שהיא משמיעה בבמות בינלאומיות.

התוצאה המצטברת של שלושת הגורמים הללו היא צמצום משמעותי במידת העניין שמעורר הסכסוך הישראלי-פלסטיני באזור ובעולם, ופיחות דרמטי בנכונותם של שחקנים חיצוניים להשקיע משאבים בכפיה של הסדר ישראלי-פלסטיני.

המשמעות אינה רק מיידית. מוועידת מדריד בראשית שנות התשעים ועד תחילת העשור הנוכחי, אז שבק חיים המאמץ הפלסטיני לגייס את הקהילה הבינלאומית לכפיית הסדר על ישראל, שיוותה המעורבות הבינלאומית אופי של מאבק לאומי לסכסוך, והקנתה גיבוי ומשמעות למרכזיותה של ההפרדה הטריטוריאלית בפתרונו.

התכווצותה של המעורבות הבינלאומית, לעומת זאת, מעצימה את הממד הפנימי המתבלט ממילא בסכסוך: התגוששות בין שתי ישויות קהילתיות החולקות את אותה מסגרת גיאוגרפית ונאבקות בתוך מה שאפשר להגדיר "הבית המשותף" על מאפייניו של הסדר הפוליטי, החברתי והכלכלי. המערכת הישראלית-פלסטינית המתהווה לנגד עינינו מקפלת בתוכה אמנם יריבות על בסיס לאומי וטריטוריאלי, אך מתייחסת יותר ויותר לגיאוגרפיה המשותפת ומנהלת את שורש המאבק על מאפייניו של הסדר הפנימי בתוך המרחב שבין הים לנהר.

העימות הפלסטיני-ישראלי ה"קלאסי", שבשליש האחרון של המאה הקודמת התנהל על בסיס הנחות יסוד אזוריות ומקומיות כי נקודת ההתחלה שלו היא ביוני 1967, הופך לשכפול של מערכת היחסים בין ישראל לבין אזרחיה הערבים-פלסטינים. הכניעה לגבולות הגיאוגרפיה של הסדר הישראלי הקיים הושלמה, ועתה עומדים במרכז מאפייניה של היישות המשותפת ליהודים ולערבים. ההתפתחות הזו לא רק מגדירה מחדש את הסכסוך עבור שני הצדדים, אלא גם הופכת אותו, מבחינת המערכת האזורית והבינלאומית, לסכסוך בתוך המשפחה ותו לא.

מאמרים נוספים