המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
22.08.2011

עומאן: יותר שדרות רוטשילד מככר תחריר

קשה להישאר שווה נפש להתעוררות מעמדות הביניים השונים לאורכו ולרוחבו של אגן הים-התיכון בחודשים האחרונים. מן המגרב ועד למשרק צעירים רבים ממלאים את השדרות והכיכרות בקריאות לעתיד בר-השגה, רמת חיים נאותה וניקיון שחיתות השררה. במדינות הטוטאליטריות המחאות זכו להצלחות מעצם קיומן, ובדמוקרטיות, לרבות ישראל, הישגיהם טרם התבררו. בתוך כך, נדמה כי מהומות הצעירים במפרץ הפרסי/ערבי התמסמסו ונעלמו כלעומת שבאו שכן מה שהיה הוא שהווה.

בבחריין המתח הבין-דתי ידוע לכל ולא מימים אלה. המשטר של אל-ח'ליפה הסוני דיכא נמרצות כל קול מחאה שעלה ולא רק, כוחות סעודיים ואחרים נשלחו במהרה אל תוך הממלכה על מנת לשמור על האינטרסים המשותפים למדינות השכנות. על אף שהמחאות היו בעיקרן סביב נושאי הקיפוח הכלכלי וסביבת המחייה הנמוכה בפרברי מנאמה, הרי שברור לכל ששינוי מהותי לא יתרחש. המתח הדתי והעדתי נשאר כמו שהיה, ועמו גם מדיניות הקיפוח. כל שבעבע מעלה היה המאבק הסוני-שיעי עתיק הימים אשר עודנו קיים ולא נפתר.

אולם ברוח דרכה ההיסטורית באזור, המהומות בסולטאנות עומאן היו שונות לחלוטין בנוף המפרצי. סולטאנות עומאן נעדרת המאפיינים העדתיים אשר מניעים את המחאות האחרות במפרץ. המדינה הגדולה הן מבחינת שטחה והן מבחינת כמות האוכלוסין אינה הומוגנית באף אחד מרובדיה החברתיים. האליטה השלטונית מורכבת ממגוון רחב של עדות, ובסיס התמיכה המשטרי אינו מבוסס על קשרי דם או קשרים שבטיים גרידא. נוסף על כך היעדרו של מרכיב הכנסות הנפט שמייחד את עומאן משכנותיה. עומאן ענייה במונחי נפט לנפש (כמעט הענייה ביותר), מה שמונע ממנה לנהל חיי מותרות מופלגים ומדיניות רווחה אבסולוטית. למרות זאת, סולטאן עומאן, קאבוס אל-בו סעיד, החכים לשלוט במשך חמשת העשורים האחרונים (!) ולקדם צמיחה כלכלית שמעטות הדומות לה במפרץ בפרט ובמזרח התיכון בכלל.

לנוכח הפגנות הצעירים העומאניים בערים שונות במדינה ברור כי מדובר בהתעוררות חברתית-כלכלית שאינה על בסיס עדתי. הקריאה לעבודה והעלאת רמת השכר מזכירה במידת מה משטרים דמוקרטיים יותר מאשר טוטאליטריות מזרח-תיכונית. כאמור, עומאן אינה מדינת נפט מובהקת המסוגלת לממן את יחסי התלות בין האזרח לריבון על יסוד מדיניות רווחה כוללת כפי שקורה בקטאר, כווית, האמירויות וערב-הסעודית. בעוד שבמשקי הנפט המפרציים המדיניות השבטית והעדתית היא נותנת הטון העיקרית לקווי המדיניות, הרי שעומאן מתנהלת כלכלית באופן שונה במהותו מסבסוד רמת המחייה באמצעות תמלוגי הנפט. שוֹנוּתָהּ מנעה את התפתחותם של מאפיינים "מפרציים" מובהקים, כגון תעסוקה נרחבת במגזר הציבורי, השקעות נרחבות בתעשיית הנפט, מגזר פרטי מצומצם ומדיניות קיפוח והדחקה כלפי מיעוטים. מעבר לכך, הזרם האִבַּאדִי אליו משתייכים רוב אזרחי עומאן, משלב ביסודותיו עקרונות דמוקרטיים של בחירת מנהיגים וביקורת שלטונית, כך שהזירה המשטרית מוקפת "תפאורה דמוקרטית" ייחודית.

מכאן, שעומאן מתמודדת עם מעמדות חברתיים קונבנציונאליים ותסמיני אתגרים כלכליים של מדינות דמוקרטיות, הרבה יותר מאשר של שכנותיה השבטיות המפרציות. הבדלי ההפגנות באו גם לידי ביטוי בתרופות שהמשטר הציע כתגובה אליהן - העלאת השכר במגזר הפרטי (!), העלאת מלגות הסטודנטים (המשמשות שכר מינימום דה-פקטו) והחלפת שרי הממשלה באחרים. מבחינה זו, צעירי עומאן קרובים יותר לאוהלי רוטשילד מאשר לשכניהם שהפגינו בכיכר הפנינה של מנאמה.

לא ברור לאן עומאן מתקדמת. המתחים החברתיים הייחודיים לה מוחרפים על ידי שאלת הירושה העומאנית. אולם ברור שבמדינה ייחודית זו, היחסים שבין האזרח לארמון במסקט (בירת עומאן) יקבעו במידה רבה את יורשו של קאבוס.

משפט בערבית השגור בפי כל עומאני הוא "קבל קאבוס - פאדי" (לפני קאבוס - כלום). עם הימים הסקרנות גוברת להמשכו של המשפט -- "ובעדו?" (ואחריו?)

מאמרים נוספים