המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
אישה בתלבושת מסורתית נושאת עולל על גבה, מתוך מודעה על תחנת אוטובוס, אוגוסט 2018, בכיתוב: אסירי תודה למולדת ולאם (צילם: קובי לוי)
15.08.2018

עידן השמרנות

אחרי כמעט שני עשורים של פתיחות יחסית, החברה הסינית בתקופתו של שי ג'ינפינג מאמצת עוד ועוד מאפיינים וערכים שמרניים. מה מניע את המטוטלת בין שמרנות לפתיחות בסין המודרנית?

ב־4 ביוני 1989 התנפצה התקווה לדמוקרטיזציה בסין. ביום שבו ריסקו הטנקים את הפגנות הסטודנטים בכיכר טיאנאנמן שבבייג'ינג בא אל קצו אחד העשורים המרתקים בתולדות סין העממית, עשור שבו התקיים שיח ציבורי ער בדבר הכיוונים שאליהם צריכה המדינה לצעוד בעתיד. ההפגנות בכיכר היו שיאו של תהליך, ודיכוין האכזרי מסמל במידה רבה את קץ הפלורליזם בפוליטיקה הסינית. 

ההלם מהאירועים בכיכר הוביל להקפאת הרפורמות שהוביל דֶנג שיאופּינג, מנהיג סין דאז, ואישים בצמרת המפלגה שהביעו אהדה לדרישות הסטודנטים סולקו או הושעו. בינואר 1992 חל מפנה עם ה"מסע דרומה" – דנג החיה מסורת קיסרית של סיורי השליט במחוזות הדרומיים והרחוקים מבירת האימפריה, ונתן את האות לחידוש הרפורמות. הערים שבהן ביקר דנג נטלו את המושכות והובילו את הזינוק הכלכלי המטאורי של סין בשנים הבאות.

בשנת 1992 חודשו לא רק הרפורמות הכלכליות, אלא גם נכרת חוזה חדש, לא כתוב, בין השלטון לנתיניו, בעיקר הצעירים שבהם. תנאי ההסכם היו פשוטים למדי – אנחנו נניח לכם לעשות פחות או יותר מה שבא לכם, כל עוד לא תתערבו בפוליטיקה. מי שחפץ להשפיע בזירה הפוליטית נדרש לעשות זאת בצינורות המקובלים, קרי בהצטרפות למפלגה הקומוניסטית ובטיפוס הדרגתי במעלה הסולם בתוך המערכת, שממילא הייתה סבוכה דיה כדי לבלום שינויים מהותיים מהסוג שדרשו הסטודנטים בכיכר. למעט חריקות קלות עבדה העסקה הזאת היטב.

ההסדר הזה נותר, למעשה, ההישג היחיד כמעט של מחאת 1989, והוא סימל את ראשיתה של תקופה ששיאה בעשור הראשון של שנות האלפיים, ובמיוחד בשנים שקדמו לאולימפיאדת בייג'ינג. באותן שנים, עם ההצטרפות לארגון הסחר העולמי ב־2001 ולקראת המשחקים האולימפיים ב־2008, היה חשוב לסין הרשמית להציג חזות של פתיחות.

כלפי פנים התאפיינו השנים האלה בליברליות יחסית: חל שיפור במעמד האישה; הוסר האיסור בחוק על יחסים הומוסקסואליים וההומוסקסואליות נמחקה מרשימת מחלות הנפש; נעשו הקלות באפשרות הניידות של האוכלוסייה; הורחבו חופש המגורים וחופש העיסוק; תרבות פנאי פרחה באין־ספור מקומות בילוי חדשים בערים הגדולות; נראו ניצנים ראשונים של חברה אזרחית; האינטרנט חלחל אט־אט לסין, ואף על פי שאזרחיה מעולם לא נהנו מגלישה חופשית לחלוטין, עד מחצית 2009 היו רוב האתרים הבין־לאומיים המצונזרים היום פתוחים, ובהם גוגל, פייסבוק ויוטיוב. כלפי חוץ, סין חייכה אל העולם: חברות זרות פעלו בה, סטודנטים מחו"ל נהרו לאוניברסיטאות, ואוכלוסיית זרים גדלה והולכת השתקעה בערים.

הפתיחות כלפי פנים וכלפי חוץ התאפשרה בזכות הזינוק הכלכלי באותן השנים, זינוק שהאיץ תהליכי עיור והביא לצמיחת מעמד ביניים. המגבלות על הילודה דווקא, שהיו הדרקוניות ביותר באותן השנים, והעידוד הממשלתי לדחות ככל האפשר הבאת ילדים לעולם אפשרו לנשים לפתח קריירה ולהתקדם בסולם המעמדות החברתיים, לפחות עד גבול מסוים. בד בבד הם יצרו כר פורה לתרבות בילוי ופנאי, ואפילו למתירנות מינית יחסית.

אולם שלהי העשור הקודם וראשית העשור הזה בישרו על שינוי מגמה. תום האולימפיאדה, המשבר הפיננסי העולמי, ההפגנות האלימות במחוז שינג'יאנג ביולי 2009 והתסיסה ברשתות החברתיות המקומיות ב־2011 הובילו לראשיתה של הסתגרות, הן בזירה הפנימית הן כלפי חוץ. על שלטי חוצות התנוססו עוד ועוד סיסמאות בדבר "חברה הרמונית", רעיון השאוב מתורת קונפוציוס, ולפיו לכל אדם במשפחה, בחברה ובמדינה יש מעמד ברור ורשימת חובות כלפי זולתו, והצנזורה ברשת הוקשחה עד כדי כך שהרשת הסינית התנתקה, למעשה, משאר העולם.

שנותיו של שי ג'ינפינג בשלטון הקצינו את המגמה הזאת, וכיום נדמה שהחברה הסינית נכנסת לעידן של שמרנות. את הדרישה להתחתן ולהוליד ילדים מאוחר ככל האפשר החליפו "ערכי משפחה" ועידוד ילודה, ואת החתירה לשוויון מגדרי החליפו מעצרים של פעילות פמיניסטיות וניסיון להשיב את האישה לתפקידיה המסורתיים. למשל, בעת האחרונה נפתחו קורסים לנשים צעירות, ללמדן מעלות נשיות מסורתיות ולהכשירן להיות רעיות צייתניות ועקרות בית מצטיינות.

רמיזות להומוסקסואליות בתרבות הפופולרית מודרות, ואפילו על ספר לחינוך מיני לילדים נשפכים קיתונות של רותחין. רחובות בילוי תוססים נחרבים ומפנים את מקומם למתחמי בילוי "נקיים". על מקומות הבילוי הקיימים גובר הפיקוח, והם נתונים למגבלות משונות, כמו קביעת מכסה של מספר הזרים המורשים לבלות בהם בזמן נתון. כלפי חוץ חברות זרות נתקלות בסבר פנים יפות פחות מבעבר, החשדנות כלפי זרים גוברת, ואפילו גילויי קסנופוביה צצים פה ושם.

המגמה הזאת אינה באה לידי ביטוי רק בחברה, אלא מטביעה חותם גם על התנהלות המערכת הפוליטית, וגם היא נעשית שמרנית ומסוגרת יותר. באווירה כזאת, וכן מחשש להיות מטרה לחקירות שחיתות, מצטמצם מרחב התמרון של השלטון המקומי, וראשיו מפחדים ליזום ולקבל החלטות. עצמאותו וחופש פעולתו היחסי של השלטון המקומי היו בין הגורמים שהאיצו את השגשוג הכלכלי.

אין להקל ראש בגורמים הכלכליים שמאחורי המגמות האלה, במיוחד בתקופה שבה כלכלת סין מתמודדת עם האטה בצמיחה ומחפשת כיוונים שישחררו אותה מתלות בכסף זר ובטכנולוגיה זרה ויאפשרו לה יתר עצמאות. אפשר גם לראות במגמות האלה תוצר של ביטחון עצמי מוגבר ושל התחושה שסין בהיותה מעצמה אינה זקוקה עוד לעולם, ולכן עליה למצוא את דרכה הייחודית המבוססת על מעמדה לאורך להיסטוריה. על רקע זה זוכים ערכים מסורתיים לעדנה מחודשת.

אולם ההיסטוריה הסינית מוכיחה שמעברים מפתיחות לסגירות אפיינו גם את השושלות הקיסריות. בעבר נטו חצרות קיסריות שבהן נהנו ה"אידאולוגים" (המלומדים הקונפוציאנים) מכוח השפעה רב להוביל את סין לקו שמרני ומסתגר יותר. ואם יש בכך כדי ללמד על ההווה – בקדנציות קודמות הורכב גוף ההנהגה הבכיר של המפלגה הקומוניסטית הסינית, הוועדה המתמדת של הפוליטביורו, מאנשי מקצוע רבים, מהנדסים וכלכלנים, ואילו בוועדה המכהנת כיום יש משקל רב לאידאולוגים. למותר לציין שאת ההרכב הזה קבע לבדו שי ג'ינפינג, מי שמבחינתו אידאולוגיה שמרנית היא עוד אחד מהכלים לביצור שלטון היחיד שלו.

מאמרים נוספים