מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
15.06.2014

עיוורון ויוהרה: הצניחה במעמדה הדיפלומטי של מדינת ישראל

בזירה הבין-לאומית הולך ונחלש מעמדה של ישראל במקביל להתחזקותה מעמדה של הרשות הפלסטינית. הסיבה העיקרית לכך היא שישראל מאפשרת לדתיים הלאומיים להשפיע על מדיניות החוץ שלה, בעוד שהרשות דחקה את הדתיים הלאומיים שלה -- חמאס -- לפינה.
ההישג הדיפלומטי של הפלסטינים, הקמת ממשלת אחדות שזכתה להכרה בזירה הבין-לאומית, בא במקביל להשפלתה של ישראל, שכשלה בניסיונה לגייס התנגדות בין-לאומית לצעדיהם של פלסטינים. השפל החדש במעמדה הדיפלומטי של ישראל בעולם בא במקביל לסדרה של כישלונות דיפלומטיים. השאלה המתבקשת היא מדוע ישראל כושלת פעם אחר פעם.
 
התשובה, בקיצור נמרץ, היא שישראל איבדה קשר עם המציאות. מנהיגיה מתבוננים באירועים המתרחשים במזרח התיכון ובעולם כולו דרך המשקפיים המעוותים של הציונות הדתית הימנית והקיצונית, שדוברה הבולט בתקופה האחרונה הוא נפתלי בנט. על פי עמדה זו, ישראל אינה צריכה לחפש פשרה מציאותית אלא להכתיב לאויב תנאים ודרישות; היא אינה נדרשת לוותר ולו על שעל אחד מאדמת ארץ ישראל אלא לחתור לשליטה מלאה בכל רחבי ארץ ישראל. ביסוד העמדה הפוליטית הזאת מצויה פרשנות דתית המבוססת על עקרון עליונותו של העם היהודי על הפלסטיני. צדקנות מהולה בזעם קדוש מובילה כיום את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל.
 
למרבה האירוניה ההיסטורית, עמדה זו דומה להפליא לעמדתו של חמאס. גם  מנהיגי חמאס מדברים על בעלות על כל שטחי ישראל/פלסטין, גם הם מצדיקים את עמדתם על סמך פרשנות מסוימת של הטקסטים הקדושים להם, גם הם משוכנעים בעליונותם המוסרית על ישראל. חמאס, התנועה הדתית-לאומית של הפלסטינים, דומה להפליא לתנועה הדתית-לאומית של ישראל: שני הזרמים מוּנעים על ידי צדקנות עיוורת והתנשאות על יריביהם.
 
בנט והנייה (צילום מסך: יוטיוב)
 
הדמיון שבין השקפת העולם והשאיפות הפוליטיות של נפתלי בנט לאלה של אסמאעיל הנייה בולט ומביך, אולם אם גם בישראל וגם בקרב הפלסטינים פועל גורם דתי יהיר ועיוור, מדוע דווקא ישראל מובסת שוב ושוב בזירה הדיפלומטית הבין-לאומית? התשובה על שאלה זו נעוצה בהבדל שבין המעמד וההשפעה של בנט בישראל לבין אלה של הנייה בקרב הפלסטינים.
 
מאז ה"אביב הערבי" איבד חמאס כוח והשפעה בשל פגיעה במערך הבריתות שלו. כבר בשנה הראשונה ל"אביב הערבי" נותקו קשריו עם פטרוניו הסורים והאיראנים, וקשריו עם מצרים, שאמורים היו להחליף את הקשר לסוריה, עלו על שרטון כאשר עבד אל-פתאח א-סיסי הדיח את מוחמד מורסי וה"אחים המוסלמים" מן השלטון. חמאס נחלש עד כדי כך שהיה מוכן להקים ממשלת איחוד עם אבו מאזן, שבה אבו מאזן ואנשיו ממשיכים לנהל את ענייני הפלסטינים בזירה הבין-לאומית. היחלשות חמאס צמצמה אפוא את יכולתו של הארגון להשפיע על מדיניות החוץ של הפלסטינים.
 
לעומת חמאס, הציונות הדתית-לאומית דווקא זוכה כעת לעדנה. עדות לכך ניתנה בשבוע שעבר, כאשר התגובה הרשמית של ממשלת ישראל לממשלת האחדות הייתה לקדם את הבנייה בשטחים, מהלך שבנט ואורי אריאל מנסים לקדם עם או בלי קשר למשא ומתן. במילים אחרות, בעוד חסידי המשא ומתן בקרב הפלסטינים הצליחו לדחוק את חמאס לשולי העשייה הדיפלומטית, נתניהו והפלג הלאומני הקיצוני במפלגתו חברו לבנט ואנשיו, וכעת נקבעת מדיניות החוץ הישראלית בידי הזרם הדתי-לאומי.
 
ניתן לזהות שתי תגובות להתפתחויות הללו. בזירה הבין-לאומית, האמריקאים והאירופאים זועמים על ההתנהלות הישראלית: האירופאים אינם מהססים לדבר על החרפת הסנקציות נגד ההתנחלויות, והאמריקאים הודיעו שישתפו פעולה עם הממשלה הפלסטינית החדשה. ישראל עומדת לבדה מול הצעד הדיפלומטי של הפלסטינים. בזירה הפנימית אנו עדים לחוסר אונים מביך של מנהיגי המפלגות היושבות בממשלה ושואפות לקדם את המשא ומתן, ציפי לבני ויאיר לפיד. כמו ראש הממשלה נתניהו, גם לבני ולפיד מציבים את הישרדותם הפוליטית לפני האינטרסים הדיפלומטיים של ישראל, ושניהם ממשיכים לתחזק ממשלה הפועלת בניגוד להשקפותיהם הפוליטיות ועל פי תפישת עולם דתית-לאומית.
 
גם בישראל וגם בקרב הפלסטינים פועלים זרמים דתיים-לאומיים רבי השפעה, אולם בעוד בנט ואנשיו מכתיבים את ההתנהלות הדיפלומטית של ישראל, חמאס דווקא נדחק לשולי העשייה הדיפלומטית הפלסטינית. התוצאה לא איחרה להגיע – הפלסטינים קוצרים הישגים בעוד שישראל נדחקת לפינה כמעין מצורע דיפלומטי. ובקצה התהליך הזה ממתינות הסנקציות שהכריעו בזמנן את דרום אפריקה.
מאמרים נוספים