המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
27.02.2014

עירוניות ומהפכה במצרים

בחלוף שלוש שנים מפרוץ המהפכה במצרים ניכר כי ככל שהשיח על אופיים של החיים האורבניים במדינה מתרחב ניכר כי בעיותיה של מצרים בתחום זה עמוקות. נראה כי תקופת מובארכ הייתה מוצלחת יותר מהתכניות המהפכניות בנוגע לכמה מהסוגיות העירוניות בקהיר.

אחת מתוצאותיהם של המחאה והמאבק הפוליטי במצרים מינואר 2011 היא התפתחותו של שיח ער ומעניין בתקשורת ובאינטרנט על אופיים של החיים העירוניים במדינה. סוגיות של דיור הולם, תחבורה ציבורית, רוכלות רחוב, מרחבים ציבוריים, זכויות הולכי רגל ועוד עלו לדיון ציבורי במצרים וחלחלו לתודעתם של רבים. כך, למשל, בחנו ארגונים מצרים שונים את כל טיוטות החוקה שהוצעו, לרבות זאת שאושרה ברוב קולות בינואר האחרון, בעזרת מונחים ומודלים השאובים מעולם הארכיטקטורה, תכנון הערים, הסוציולוגיה העירונית והמנהל ציבורי.

אולם בחלוף שלוש שנים מפרוץ המהפכה במצרים ניכר כי ככל ששיח זה מעמיק, כך נדמות בעיותיה העירוניות של מצרים מורכבות יותר, ואינן בהכרח עולות בקנה אחד עם הנרטיב המהפכני של העבר הרע והעתיד הטוב. דוגמה לכך היא שינוי תודעתי מובהק ביחסה של התקשורת המצרית לתופעת המגורים בבתי הקברות. על אף שמעל מיליון איש מתגוררים בבתי קברות במצרים, תופעה זו נתפסה בתודעה המצרית עד לפני המהפכה כשולית, מוזרה ואזוטרית. היא הוצגה בתקשורת רק מדי פעם, במסגרת "תחקירים" ו"חשיפות" מיוחדות, מה שעודד את היחס המפלה של החברה המצרית לשוכני בתי הקברות. המודעוּת למרחבים העירוניים החבויים בעיר ולזכויות הדיור של אזרחים במדינה, שגברה לאחר המהפכה, האירה את התופעה באופן שונה בקרב הציבור המצרי. תחושות של סולידריות ואחווה, יחד עם חשיפתם של מנגנוני הממשל והכלכלה במדינה, הסירו את כסות המסתורין מעל התופעה, ושוכני הקברות הפכו מאנשים שקשרו את גורלם עם עולם המתים והשדים לאזרחים הסובלים מעוני, מצוקת דיור וניהול עירוני כושל.

ההאשמה הראשונה הופנתה כמובן אל משטר מובארכ, שנתפס ככזה שלא התמודד עם מצוקות הדיור, התחבורה והתשתיות בעיר. אולם דיונים מאוחרים יותר הצביעו על בעייתיות שורשית יותר שמקורה בחברה המצרית עצמה, אשר אפשרה ועדיין מאפשרת לתופעה כזו להתקיים. יתרה מזאת, נראה כי למעלה מחצי מתושביה של קהיר מעדיפים את צורת המגורים המאולתרת (עַשְוַאאִיַּאת) הזו, שבה כלולים גם המגורים בבתי הקברות, על פני השיכונים שנבנים על ידי הממשלה. אלה רחוקים ממרכז העיר ומאלצים את שוכניהם להעתיק את חייהם אל מחוץ לעיר, שכן הנסיעה אל מרכז העיר ובחזרה ממנה אורכת שעות רבות מדי יום.

מודל מוצלח לטיפול בתופעות של שכונות עוני כמו המגורים בבתי הקברות מבלי להעביר את תושביהם אל מחוץ לעיר ניתן למצוא בפרויקט שכונת "זינהם" (מַסַאכֶּן זינהם). בשכונה זו שברובע א-סיידה זיינב בעיר חיו כ-40 אלף תושבי העיר שבתיהם נהרסו מסיבות שונות במהלך שנות ה-90'. בשנת 1998 החלו ארגון הסהר האדום במצרים ושורה של אנשי עסקים ותורמים בבניית השכונה מחדש. התושבים הועברו זמנית אל מחוץ לעיר, הפחונים נהרסו, ובמקומם נבנתה שכונת בניינים מתוכננת ומוקפדת, שכללה מדשאות וגני שעשועים, בית ספר וגני ילדים, מרפאות ומועדונים. הסהר האדום אף סיפק תכנית של חוגים ושיעורי העשרה לילדי השכונה. שכונת "זינהם" נעשתה למודל האולטימטיבי לשיקום אוכלוסיה עירונית נחשלת ובדיון האורבני על קהיר היא הוזכרה על ידי רבים כדרך אפשרית ומוצלחת לשיקום שכונות בעיר.

כיום נמצאת השכונה בדעיכה, ועל השטחים הפתוחים ובתים המוקפדים שאפיינו אותה הולכים ומשתלטים מבנים מאולתרים. שלוש שנות המהפכה הזכירו כי הכוח המניע מאחורי שיקומה של השכונה, כמו מאחורי פרויקטים חברתיים אחרים, היה הגברת הראשונה לשעבר סוזאן מובארכ. רבים מאלו שתרמו לפיתוחה של השכונה ולאחזקתה השוטפת, מפעילוּת חינוכית ועד הארת הרחובות, היו מקורביה של מובארכ. עם היעלמותה מבית הנשיא נעלם גם הכסף שבעזרתו הוחזקה השכונה. זו מנוהלת כיום על ידי מועצת רובע א-סיידה זיינה, המקצה לשכונה תקציב זהה לשכונות האחרות ברובע.

סרטון תדמית של קהיר עילית (צילום מסך: יוטיוב)

אולם גם כאשר מקצה הממשל כספים לפיתוח עירוני אין הדבר עולה תמיד בקנה אחד עם האינטרסים של תושבי העיר. בנייתו של פרויקט עירוני חדש בקהיר, אשר תתחיל בימים הקרובים, מעידה כי בכל הנוגע לתכנון עירוני נראה כי ערכיה של המועצה הצבאית העליונה, שנראתה לכמה רגעים כמושיע של המדינה המצרית, אינם תואמים את אלה של העם המצרי. במסגרת פרויקט הענק של קהיר עילית (Uptown Cairo) מתוכנן להבנות על ידי חברת אִעְמַאר מאיחוד האמירויות מתחם מעורב של מגורים, בילויים, קניות ומשרדים בלב קהיר. החלק הראשון שייבנה יהיה מרכז המתחם הזה, כיכר אעמאר, שהוא אזור מגורים יוקרתי בסגנון "קהילה מגודרת" אשר מעטים מאוד מתושבי מצרים יוכלו לבוא בשעריו.

לעסקת הענק בין המועצה הצבאית העליונה לבין היזמים מהמפרץ יש שני הקשרים חשובים: הקשר צבאי-נדל"ני, שלפיו חלקים גדולים מהקרקעות בקהיר ובמצרים כולה שייכים למעשה לקציני צבא במדים ובדימוס, והקשר פוליטי-כלכלי, שלפיו סעודיה ואיחוד האמירויות מעגנים את תמיכתם בצבא בעבותות כלכליים, כמשקל נגד לתמיכה הקטרית במשטר האחים המוסלמים שהופל. בניגוד לחזונות רבים שהוצעו להחייאת המרחב הציבורי של קהיר כמו רחובות סגורים למכוניות, גנים ציבוריים ודיור זול, תכנית זו מיועדת לעשירים בלבד ולא תייצג נאמנה את רוחה של העיר. באתר המיועד להקמתה של "קהיר עילית" חיים כיום אלפי אנשים במגורים מאולתרים, והם יאלצו לפנות את בתיהם עם התחלת עבודות הבניה. בלוגרים כבר משווים בין תכנית זו לבין תכניתו הגרנדיוזית של מובארכ, "קהיר 2050", שהוספדה בשמחה לאחר הדחתו. במבט לאחור נראה כי תכניתו של מובארכ לסלילת שדרה עירונית ממרכז העיר אל אתר הפירמידות בגיזה הייתה עדיפה על התכניה החדשה של המשטר הצבאי.

כוחה של היסטוריה עירונית הוא בהבנת דרכי החשיבה, הפוליטיקה והכלכלה של תקופות היסטוריות מתוך הנוף העירוני. הבנת עובדה זו מביאה הוגים ומנהיגים לנסות להשפיע על עיצוב  עירם בהתאם לערכיהם. מאחר שבעיקר בעלי הכוח זוכים להטביע את חותמם בנוף, חשוב להיות ערים לשיח העירוני במצרים, שרסיסים ממנו הובאו לעיל. הוא מייצג נאמנה את ההתחבטות הפנימית על דרכה של המדינה.

מאמרים נוספים