מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
20.06.2012

עלייתה של הדמוקרטיה המובנית במזרח התיכון

האליטות הפוליטיות באזור מתקשות לוותר על כוחן ומאמצות שיטות של שליטה על מידע שיאפשרו להן לשלב מראית עין של דמוקרטיה ובו זמנית להמשיך להחזיק בשלטון

בהסתייגויות מסוימות מגדיר הדוח העדכני של Freedom House, אחד מכלבי השמירה של העיתונות החופשית, את המצב במזרח התיכון כמעבר מעיתונות "לא חופשית" ל"חופשית באופן חלקי". לכאורה יש בכך שיפור, אולם משמעותו האמיתית נתונה במחלוקת. האם יש כאן תהליך  הדרגתי של היפתחות לעולם ושחרור, או שמא אפשר לתאר את התהליך כמעבר ממשטרים של הצבעה הומוגנית הקרובה למאה אחוז לכאלה המנסים לשמור על שלטונם בתמיכה של רוב צנוע יותר.

הפגנות הענק בכיכרות ומלחמות האזרחים במזרח התיכון הבהירו לשליטים המקומיים שהמשטרים האוטוריטאריים הקודמים, שלא טרחו להציג אפילו מראית עין של דמוקרטיה, עברו מן העולם. בחלק מן המקרים הודחו ראשי המדינה, ובמדינות אחרות העניק המשטר הקלות פוליטיות מרחיקות לכת. דומה שהאזור צועד לקראת דמוקרטיזציה בגוון אסלאמי. אלא שהמאבק הזה מתנהל בתוך שדה כוח שבו גם לכוחות האנטי-דמוקרטיים יש קלפים בשרוול. מרבית המשטרים שנשארו על כנם אינם מתכוונים באמת לוותר על השלטון, ואלה שהפגינו חולשה ופינו את מקומם, כמו במצרים, בלוב או בתוניס, הוחלפו על ידי כוחות אחרים, אסלאמיסטיים בדרך כלל, שגם הם אינם נלהבים מהדמוקרטיה במתכונתה המערבית. כולם יחד מנסים לרבע את המעגל, להביט סביבם ולמצוא פתרונות שיתאימו את הדמוקרטיה לתפיסותיהם האוטוריטאריות בלי לעורר את זעמו של הציבור.

מקובל להציג את טורקיה כדגם דמוקרטי לעולם הערבי – מדינה שבה שולטת מפלגה אסלאמיסטית במוצהר שעד עתה לא פגעה באושיות הדמוקרטיה החילונית. מפלגות אחרות פועלות בזירה הפוליטית באין מפריע, הבחירות מתנהלות בצורה פתוחה ונתונות לביקורת, ולמנהיגי האופוזיציה יש זכות מלאה לבקר את צעדי השלטון. אולם ייתכן שטורקיה מתאימה יותר לשמש דגם לסוג חדש של שיטת ממשל שלובשת צורה ממש לנגד עינינו – הדמוקרטיה המובנית. השיטה שאותה אימצו ארדואן ומנהיגי מפלגת הצדק והפיתוח היא הגבלה זהירה וכמעט בלתי נראית של יכולת המפלגות האחרות לגייס את הציבור. התהליך הוא מתוחכם ועדין, ומתנהל עקב בצד אגודל במדיה הכתובה והאלקטרונית.

בשם ההגנה על כבוד האומה ועל שלמות המשפחה מטיל המשטר הטורקי הגבלות לא מעטות על השימוש באינטרנט. אתרים רבים בעלי אופי מיני נחסמים, ולצידם גם כאלה המטילים דופי במנהיגים, במדיניות, או ביחס המדינה למיעוטים. בה בעת נעצרים מדי פעם אנשי תקשורת המביעים דעתם בגלוי בעיתונות או בטלוויזיה נגד הממשלה, בטענה שהם תומכים בהתקוממות הכורדית או פוגעים בכבוד האומה. כאשר כלי תקשורת מבקר את הממשלה באופן עקבי ומתמשך, נערכת בדיקה של הרשויות במשרדיו ומוטלת עליו שומת מס גבוהה במיוחד. מספר מצומצם של פעולות כאלה מספיק כדי להבהיר לעורכים, לבעלים ולכותבים שעליהם להימנע מביקורת חריפה. במרבית המקרים העורכים עצמם משתיקים עיתונאים סוררים או מפטרים אותם. כך מצליחה המפלגה – כמו עמיתותיה ברוסיה ובוונצואלה – לשמור על רוב בפרלמנט לאורך שנים, לרחוץ בניקיון כפיה, ולהמשיך ולטעון בתוקף שהמדינה דמוקרטית לחלוטין. המהלכים הללו, המחושבים היטב, מספיקים כדי לשמר את השלטון בידיה.

טכניקות דומות מופעלות עתה גם בעולם הערבי. ברבות מהמדינות, ביניהן תוניס, מרוקו, עיראק ומצרים, יש חרות רבה יותר לעיתונאים, אולם בכולן אפשר להבחין בנטייה שהוטמעה במשך שנים ארוכות לבקר ברמזים ולהימנע מהבעת דעה חריגה. לכאורה יש פחות צנזורה מאשר בתקופת המשטר הישן, אולם בחלק גדול מהמקרים הדיכוי המוחלט של המשטרים הישנים מוחלף בניהול-מיקרו של התקשורת. אם בעבר הפעילו השליטים הערביים מערכת שליטה וצנזורה ברוטאלית שהעניקה להם תמיכה של 99 אחוז, עתה הם שואפים לנהל מערך מתוחכם ורגיש יותר שישמר רמת תמיכה של רוב מוחלט, אם גם מצומצם. השאלה היא האם בחירה מובטחת ב-51 אחוזים מן הקולות דמוקרטית יותר מבחירה ב-99 אחוזים?

מאמרים נוספים