מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
15.06.2012

על גשר צר מאוד

חרדים גברים עוברים בנחת על גשר צר. בשם הצניעות מופנות הנשים החרדיות על טפן לכביש הסואן העובר מתחת לגשר, ומפלסות את דרכן בין נהגים עצבניים ומסוכנים. אולי הפרקטיקה של ביוש תועיל במקום שבו המדינה נכשלת באכיפה.
ירושלים. יום רביעי, השלושה עשר ביוני, אחר צהריים חם. חם כפי שירושלים יודעת לְזַמֵּן לתושביה. צומת רחובות ירמיהו-מנחת יצחק (כיכר לוין), ציר תנועה מרכזי בירושלים ועמוס מכוניות, נפקק בהמוני חסידים העושים דרכם אל אירוע משמח וחגיגי, חתונת נכדו של האדמו"ר מגור. המחזה מרשים ומעורר יראה. הצומת הופך לזירת מפגש בין אוכלוסיות שונות, מפגש שכל כך ייחודי לירושלים, מפניה היפות של העיר. אך כפי שמעז יצא מתוק, גם מהמתוק הייחודי והירושלמי הזה יצא עז. הצומת, שגם בשגרה היא עמוסה למדי, הפך לפקוק, ובהיעדר יד מכוונת נהגו הנהגים כדרך כל נהג וניסו לגנוב את הרמזורים כדי לחמוק מהצומת מהר ככל שניתן. זהו מרשם בטוח לאובדן סבלנות ולנהגים עצבניים המוכנים לקחת עוד סיכון, הן על עצמם הן על הסובבים אותם. עד כאן התמונה מוכרת. אין חדש תחת השמש.

אך הזמן שעמד לרשותי בעודי כלוא ברכבי אִפשר לי להבחין בפרטים נוספים. על הגשר החולש על ציר תנועה מרכזי זה נתלה שלט ובו, בכתב יד ובאותיות קידוש לבנה, הודעה כי המעבר עליו מותר לגברים בלבד. לנשים על טפן ועגלות הילדים שלהן נאסר המעבר על הגשר. על מנת להגיע לנקודת תצפית על החופה נדחקו הנשים לנסות ולחצות את הכביש הצפוף והסואן; כביש נטול מעבר חצייה, בדיוק בשל אותו גשר שעליו נאסרה עליהן החצייה. מעט מאבטחים פרטיים עצרו מדי פעם את התנועה כדי לאפשר לחלק מהנשים מעבר של הכביש, אולם רובן פשוט ירדו אל הכביש עם הילדים וחצו אותו בין המכוניות הנעות. משטרה, גם אם הייתה שם, לא מנעה את ההדרה מהגשר.

ירושלים 2012. המרחב הציבורי מופקר לקבוצות סקטוריאליות היכולות באִבחת טוש להקצות את המרחב כחפצן ולאסור על חלק מהאוכלוסייה את השימוש בו. את זאת אנו כבר יודעים, ולאוזלת ידן של רשויות החוק כבר הסתגלנו. נכחנו כבר בחלק מהמאבקים הללו ולא פעם פסק בית המשפט נגד ההדרה, לעתים בצורת פשרה מוזרה, פסיקה שהפכה מהר מאוד לאות ריקה. אולם יש משהו מתעתע במאבקים הירושלמיים על המרחב הציבורי. המאבק כמו מופרט לפרוטות ולמאבקים שונים ‏ונבדלים זה מזה, אך כמובן שאין הדבר כך. ההיגיון הפנימי של החמרת דרישות הצניעות (אולי בשל מאבקים כוח פנימיים בין חצר אחת לשנייה) מוביל ‏מאיסור אחד למשנהו, ומהפרה של זכות אחת להפרה חמורה יותר של זכות בסיסית עוד יותר. לא מדובר עוד על הפרדה בתוך אוטובוסים או חלוקת המדרכות בין המינים: אם בגדרות הצניעות הקודמות ערך השוויון וההכרה חוללו, בגדר הצניעות הזו הזכות לבטחון ולחיים מופרת. דרישות הצניעות ההולכות ומחמירות בחברה החרדית מובילות להפקרת חיי הנשים והילדים: דחיקתם אל הכביש הסואן שמה את נפשם של החלשים בכפם של נהגים עצבניים הממהרים לדרכם. ולא רק שהגברים החרדיים לא הפגינו חרדה לחיי הנשים, הטף והתינוקות. הם גם לא הפגינו שום בושה.

החמרת גדרות הצניעות מובילה לאובדן דרך ולעיוותים ערכיים. היא גם מוציאה את התוכן מפני הצורה ואת העיקר מפני הטפל. גם מי שמכיר בערך של הרב-תרבותיות וביופי שבמגוון תרבותי חייב לשים לב למדרון החלקלק שבו נתונה החברה החרדית, כמו גם החברה הישראלית בכללה. הזרועות המופקדות על אכיפת החוק ועל הגנת החלש נסוגות זה מכבר מהשלטת החוק על החברה החרדית, ומהגנה על זכויות האדם בקרב החלשים שבתוכם. התוצאה היא כבר לא איבוד המרחב הציבורי לכוחניות של החברה החרדית, אלא להפקרת חיים בתוך החברה החרדית גופא. אם הזרועות האמונות על שלטון החוק ועל הגנת החלש נאלמו דום, על החברה האזרחית מוטלת החובה לעורר אותן, להתריע נגד העיוותים הערכיים ולהיאבק בתוצאות ההרסניות של העיוותים הללו. ואם הגברים החרדים איבדו את הבושה, הרי שתפקיד הדיון הציבורי הוא לעורר את הרשויות ואולי גם את מנהיגי הציבור החרדי. הפרקטיקה של ביוש (shaming) התגלתה כיעילה למדי במאבקים גלובליים רבים, למשל על סחר הוגן ואחריות תאגידית. אולי הגיע הזמן למנף את הביוש אל מול העיוותים הערכיים להם אנו עדים ואל מול אוזלת ידן של הרשויות.

בהיעדר שלטון חוק כנראה שזה כל שנותר לנו. או שמא באמת העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל, גם כאשר יש מי שמודר מהגשר ואין לו עוד במי לשים את מבטחו.

 


ד"ר פיקי איש-שלום הוא מרצה בכיר במחלקה ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים

מאמרים נוספים