מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
21.06.2012

על הדרה, גזענות ושנאת האחר

כמה מן התגובות בשיח האקדמי למינויו של פרופ' עליאן אל-קרינאוי לנשיא מכללת אחווה חושפות את הגזענות, ההדרה ושנאת האחר בישראל, המתהדרות באצטלה של טיעונים רציונליים. מינויו של קרינאוי הוא פתח תקווה לעתיד טוב יותר.
 

"הדרה של אזרחי המדינה הערבים... ממשיכה במובנים מסוימים לפעול כבסיס מכונן, וכעין 'צופן התנהגותי', של החברה היהודית-ישראלית" (יפתחאל, 2000, 78)*

על רקע אוירה קשה של רדיפת ה"אחר" הפושה ברחבי ישראל כאש בשדה קוצים, ועל רקע העובדה שאזרחי ישראל הערבים שקופים ומודרים כחלק מובנה במדיניות ובציבוריות היהודית בישראל, בחירתו של פרופ' עליאן אל-קרינאוי לנשיא מכללת אחווה המאוחדת היא קרן אור ותקווה לעתיד משותף בארץ המשותפת. פרופ' עליאן אל-קרינאוי, אזרח ישראל תושב רהט, ערבי-בדואי במוצאו, נבחר לתפקיד על ידי הוועד המנהל של מכללה ישראלית על סמך שיקולים אקדמיים טהורים.

עוד לא יבשה הדיו על ההחלטה ומיד החלו לשונות רעות לצקצק ולהתרעם על הבחירה. הטענות לא התמקדו בכישוריו הניהוליים או האקדמיים של פרופ' אל-קרינאוי; למאבק גויסו משפטים מעורפלים הנאחזים בסמלי האומה: "האם הוא יעמוד דום בטקס יום הזיכרון?" לכאורה, קשה לצאת נגד הטיעון הזה. אולם ראשית יש לשאול עד כמה דואגת מדינת ישראל לכך שאזרחיה הפלסטינים יחושו הזדהות עם סמליה. האם היא מפגינה כבוד לסמליהם ולמצוקותיהם או לפחות מביעה הבנה כלשהי לגורלם בתוכה? האם היא מכלילה אותם באזרחות על בסיס שוויוני?

טיעון אחר, מהסוג ה"נאור", היה כי "נשיא ערבי עלול להרתיע סטודנטים מלהירשם למכללה". האם מכללות בישראל נועדו לחנך במובן שאליו חתר ס. יזהר במאמרו הידוע על חינוך לערכים, או שמא לזרום עם הגלים העכורים של ההמון הנבער? במכללה ישראלית לומדים בני כל הקבוצות האתניות בישראל. היא אינה מכללה ליהודים בלבד ולא יעלה על הדעת שיְלַמדו בה יהודים בלבד, או שינהלוה יהודים בלבד. האם הטוענים כך מתנגדים, לאמתו של דבר, להענקת הזדמנויות לקידום שווה של אנשי אקדמיה מהחברה הערבית בישראל במוסדות האקדמיים בארץ?

שנאת ה"אחר" בישראל מתנהלת בשילוב מופלא של שני מישורים – המוסדי והפופולרי, המתיישבים היטב עם תהליכי בניית ההגמוניה לאור תורתו של גרמשי. לכן, אל ייפלא שנעדר קולם המפורש של אנשי החינוך. ימי הזיכרון במערכת החינוך עוסקים בעוולות ובזוועות שנעשו כלפי העם היהודי ובאיום הקיומי שבו הוא שרוי, והמערכת מארגנת משלחות וצעדות של תלמידים למחנות ההשמדה כדי שתודעת הקורבנוּת היהודית תיצרב היטב בזיכרונם. אולם פרק ההמשך המתבקש – הלקחים האוניברסליים שיש לגזור ממפעל ההשמדה הנורא בהיסטוריה – נשכח.

"הבנאליות של הרוע", פרי עטה של הוגת הדעות החשובה חנה ארנדט, היא אחד ההסברים ליצירת לגיטימציה למעשי רדיפה ושנאה במדינות. בספרה "אייכמן בירושלים" היא מנסה להסביר את התופעה: ה"עם" הופך את הרוע ללגיטימי בכך שהוא מכופף את ראשו ומסתתר מפני הנאמר בראש חוצות על ידי שרים, חברי כנסת ואנשי ציבור. בכך הוא משתף פעולה עם הרוע. מילת גינוי על דברי ההסתה, על ההשתלחות חסרת הרסן והשנאה המעוורת, היא חזון נדיר; העם רואה, שומע ושותק, או מצטרף למקהלה.

העם שותק נוכח מתקני כליאה אימתניים בלב המדבר, שותק נוכח מאסרים וגירוש, שותק נוכח גלי השנאה השוטפים את המדינה, נוכח אי קיום אמנות בין-לאומיות, ונוכח הצטרפות למסורת העשירה של שנאת ה"אחר" השעונה על דימויי נחיתות אנושית ופחד – "אויבות", "לכלוך", "מחלות", "מגיפות" ודימויים פאליים רבי עוצמה.

נטיעתם של עקרונות מדירים כאלה בקרב הדור הבא והתכנסות אל "תרבות הפחד" אינם מבשרים עתיד טוב לישראל. לכן, כל הרואה עצמו כאיש חינוך במדינה הקוראת לעצמה "דמוקרטית" אל לו להחריש בעת הזאת אל מול השתרשותה של הבנאליות של הרוע. הוא חייב לפעול לביעור קווי ההפרדה לפי שיוך גזעי, דתי ואתני מתוכו ומתוכנו כחברה; להילחם על עקרונות הדמוקרטיה נגד עריצות הרוב; להגן על קבוצות מיעוט ולהכליל את אזרחי ישראל כולם, ולא לשכוח גם את הגר, המהגר והפליט.

 

* יפתחאל, אורן (2000). 'אתנוקרטיה', גיאוגרפיה ודמוקרטיה: הערות על הפוליטיקה של ייהוד הארץ. אלפיים, 19: 78-105.

 


 

ד"ר בתיה רודד מלמדת בחוג לגיאוגרפיה ותכנון סביבתי, המסלול האקדמי, מכללת אחווה, פעילה חברתית וחוקרת הנגב

 

מאמרים נוספים