מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
08.07.2011

על הכחשת שואה ואינטרסים ארציים

בימים האחרונים סיקרו כלי תקשורת בארץ ובעולם ראיון שהעניק אחמד עִזּ אל-עַרַבּ, סגן יו"ר מפלגת הוַפְד המצרית, לוושינגטון פוסט, בו טען כי הירצחם של שישה מליון יהודים בשואה הוא "שקר" וכי מספר קרבנות הנאצים מקרב היהודים הוא כמה "מאות אלפים"; כי יומנה של אנה פרנק הוא "זיוף"; כי חיילים יהודים-אמריקאים שלחמו בעיראק גזלו משם עתיקות יהודיות אשר הוטמנו מתחת להר הבית כדי לחזק את ההיסטוריה היהודית של ירושלים ושל בית המקדש; כי מתקפת הטרור של אל-קאעִדה על מרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001 היא מזימה של המוסד והממסד הבטחוני-תעשייתי האמריקאי; וכי נשיא ארה"ב אובמה הוא 'איש קש' שמאחוריו מסתתרת האליטה הבטחונית הנצית בארה"ב. אל-וַפְד היא מפלגה לאומית-חילונית הטוענת לכתר המפלגה השניה בפופולריות שלה במצרים שלאחר מֻבַּארַכּ, אחרי האחים המוסלמים.
 
עִזּ אל-עַרַבּ אמר את הדברים בוועידה בין לאומית על דמוקרטיה וזכויות אדם שהתקיימה בבודפשט.
 
הסיקור התקשורתי התמקד, בסלידה ובביקורת מוצדקת, ב'כותרות' הללו, אולם במהלך דבריו שלל עִזּ אל-עַרַבּ בתוקף גם כל אפשרות כי שלטון דמוקרטי במצרים יבטל את הסכם השלום עם ישראל, והודיע כי "מצרים לא תצא למלחמה כל עוד לא הותקפה". הוא גם כינה את נשיא איראן אחמדינג'אד "טיפוס מלא שנאה" הראוי לכל ביקורת. הוא הודה כי בעבר היה בית מקדש של היהודים בירושלים, וטען כי יהודים-ישראלים "זכאים להישאר" בארץ [ועל זה אומרים בערבית: כַּתַּר חֵ'ירַכּ]: "היהודים שם, לטוב ולרע", אמר.
 
האם ניתן ליישב את מה שנתפס בעינינו כהצהרות סותרות? הכחשת שואה לצד ביקורת על אחמדינג'אד מלא השנאה, ותיאוריות מזימה משוכללות וחסרות כל בסיס עובדתי לצד הודאה - נדירה כשלעצמה בשיח הציבורי הערבי - בקיומו של בית מקדש יהודי בירושלים? והשאלה ששואל את עצמו הישראלי מן השורה - אם כך, מה מייצג טוב יותר את פניה החדשות של הפוליטיקה המצרית הלאומית - הכחשת שואה, או הכרה בזכותם של היהודים לחיות בארץ?
 
עד כמה שהדבר ייראה מופרך בעינינו, תיאוריות מזימה חובקות עולם על היהודים ועל ארה"ב רווחות מאוד בקרב אליטות ערביות משכילות ביותר. לעתים נראה כי בכל הנוגע לאמונה בתיאוריות כאלה במדינות ערב אין הבדל בין אזרח מן השורה ובין האינטלקטואל ואיש הרוח. הספרות המקצועית לא הטרידה את עצמה, בדרך כלל, בחקר הסיבות לפופולריות של תיאוריות מזימה בעולם הערבי, אולם מובן שמערכות החינוך הרשמיות שם, שהן בדרך כלל סגורות ומסתגרות, וכן ראיית ה'אחר' ברוב המדינות האלה - יוצרות מצע נוח לקליטתן והפצתן של תיאוריות מזימה. 
 
אכן, אחריתה של התמקדות ב'נרטיב' העצמי וזניחת הלמידה וההיכרות עם ה'אחר' היא בּוּרוּת.
 
האם עלינו להיות מוטרדים מגילוי הלב של עִזּ אל-עַרַבּ? התשובה, כצפוי, היא כן ולא. כן, מאחר שתיאוריות מזימה בכלל, והכחשת שואה בפרט, מכיוונו של פוליטיקאי ערבי הנחשב חילוני, פוגעות ביהודים ובישראלים באופן ישיר ומעוררות תסכול וייאוש בכל הנוגע לעתיד הפוליטיקה הדמוקרטית הערבית. לא, מאחר שהיחסים בין יהודים לערבים מושתתים, בחשבון אחרון, על אינטרסים ועל מעשים. באשר לאלה המוטרדים מדיבורים, אין זה משנה אם עִזּ אל-עַרַבּ מאמין שליהודים יש תביעה לגיטימית על הארץ, כל עוד הוא סבור שהם זכאים להישאר בה. אין זה משנה מהם רגשותיו כלפי הסכם השלום כל עוד הוא מתכוון לקיימו. אף במימד הרגשי-דתי, אין זה משנה שהוא מאמין למעשִיה על הברחת עתיקות יהודיות מעיראק כדי לחזק את ההיסטוריה היהודית בירושלים, כל עוד הוא מאמין בקיומו של בית מקדש בירושלים.
 
עלינו להכיר בכך שבשלב הנוכחי של הסכסוך ושל יחסי יהודים-ערבים בישראל ומחוצה לה, בורות ותיאוריות מזימה אופפות את המרחב כולו. אולם כשם שהימין בישראל מאמין כי יוכל לחיות עם הערבים על בסיס אינטרסים ארציים ולא על בסיס הכלה מלאה של ה'אחר' וזכויותיו, עלינו לקבל את העובדה שגם שכנינו הערבים נוקטים אסטרטגיה זהה. הכשרת הלבבות, משני הצדדים, היא חשובה וחיונית לדו-קיום אמיתי, אולם שעתה תבוא לאחר יישוב הסוגיות הארציות.
מאמרים נוספים