המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
08.11.2013

על המתינות ועל הפחד

יש שינוי באיראן? אז מה. זה לא אומר כלום. כי בישראל אין מתינות, ולכן אין גם שינוי. אם יש, הוא רק בשירות ההעפלה אל פסגת הקיצוניות. בישראל ובאיראן מדברים שתי שפות השוללות כמעט בהגדרה זו את קיומה של זו. אולם איראן לא מפחדת, ולכן היא משתנה. ישראל מפחדת, ולכן היא נותרת קפואה.

באיראן מתרחש שינוי פוליטי אסטרטגי, אמר ראש אמ"ן לראש הממשלה נתניהו לפני נאומו של האחרון באו"ם. אולם כשעמד נתניהו על במת העצרת הכללית הוא תיאר את האיראנים באותם צבעי יסוד עזים המשמשים אותו כבר שנים ארוכות. האיראנים פנאטים, מסכנים את שלום העולם, שקרנים כרוניים. הם רוצים גרעין כדי למחוק את ישראל, וכשיסיימו אתנו יתפנו לשאר העולם. חייבים להמשיך וללחוץ ללא רחם, דווקא עכשיו, כדי להבטיח שהם, האיראנים, יתקפלו סופית. רק כך ישיג העולם (ואתו ישראל) את הסוף היחיד שיכול להיות לסיפור הזה – איראן ללא גרעין כלשהו.

ומה עם השינוי? ראש הממשלה התייחס אליו לשנייה במסיבת עיתונים כמה ימים אחרי הנאום, בעיקר כדי לחזק עוד יותר את הפאנץ' המוכר – לא להישבר מול מתקפת הקסם האיראנית, לא לוותר על מה שכל העולם יודע שהוא הדבר הנכון לעשות.

הדיון המתבקש, והוא אכן מתנהל ללא רחם בעיתונות הישראלית והאמריקנית (והאיראנית), עוסק באמון ובמחויבות. אחרי כל כך הרבה שנים של דם רע, האם אפשר להאמין לאויב בצד השני? הנשיא רוחאני מחייך הרבה, אבל איך אפשר ליישב את זה עם המפגינים ביום השנה להשתלטות על שגרירות ארה"ב, אלה ששרפו דגלים וצעקו "מוות לאמריקה"? ממשל אובמה מחויב לשינוי גישה ומקפיד להחמיא לנשיא רוחאני ולשר החוץ זריף, ובינתיים סנאטורים וחברי קונגרס מבקשים להעביר חקיקה לעומתית הכופה המשך של הסנקציות על איראן. איך אפשר להאמין לאמריקאים? רק ישראל מחזיקה פאסון ונדמה שפיה ולבה שווים. התקשורת הישראלית אינה מאמינה לאיש. מן האיראנים לא ציפינו לדבר פרט לגרוע ביותר, ולגבי האמריקאים? ובכן, אנחנו רגילים לאכזבות.

אבל מה עם השינוי? איך יכול להיות שראש אמ"ן, המעריך הלאומי, אומר שמתחולל שינוי אסטרטגי ולא ניתן לראות אפילו שמץ של תגובה בעין בלתי מזוינת? אלה שיאמרו כי עצמת ההתבטאויות הישראליות נגד איראן פחתה ודאי אינם מספקים תשובה על השאלה הזו. הרי גם כך מבשרים לנו כל כלי התקשורת השכם והערב על חשאיותה של המערכה נגד איראן, על הצורך לשמור על עמימות, על פרסומים זרים שאותם ישראל אינה מאשרת ואינה מכחישה. אם איראן משתנה, אם אמריקה משתנה, מדוע אנחנו לא משתנים גם כן?

אולי כדאי לומר קודם משהו על אופי השינוי באיראן (ובארה"ב). הבחירות שכנראה זויפו ב-2009 ודיכוי ההפגנות ההמוניות שבאו בעקבותיהן סמנו שיא בהיסחפותה של הרפובליקה האסלאמית לשיח ולמדיניות של קצה. במקור, כאשר נהגתה לראשונה בשנות הששים והשבעים על ידי קבוצה של אנשי דת מהפכנים, הייתה הרפובליקה האסלאמית אמורה להיות תווך. השאה, מוחמד רזא פהלווי, ניסה לכפות על האיראנים משטר סמכותני שנבע כולו מן המלוכה. האיראנים היו אמורים להזדהות בראש ובראשונה כאזרחים של מדינה (או כנתינים של ממלכה) ורק אחר כך כחברים בקהילת מאמינים דתית. חומייני וחבריו הציעו חזון בו אנשי הדת, כשליטים החדשים, ידעו להכיל זהות דתית וזהות מדינתית ביחד ובו זמנית. את השלטון הם תבעו לא כנציגיו הבלעדיים של אלוהים, אלא כמתווכים המיומנים ביותר בין הנצחי וסדר היום האנושי. לשניהם היה מקום בחזון הפוליטי החדש. הבחירות לנשיאות הן דוגמא טובה. מצד אחד, יש ועדה מסדרת הפוסלת את רוב המועמדים מטעם עצמם. מצד שני, קשת המועמדים המאושרת משקפת בדרך כלל הבדלי דעות, והליך ההצבעה עצמו חופשי ונטול פניות (חוץ מאשר ב-2009). 

בשמונה השנים האחרונות עלו לגדולה קיצונים במחנה הדתי. כשהדת והפוליטיקה מתאחדות, תמיד קיים פיתוי להניח שהדתי יודע טוב מן הלא-דתי מהי האמת האחת שאין בלתה. קיצוניות כזו הייתה חידוש, כמעט כפירה, במסורת המחשבתית השיעית ובמוסכמות הפוליטיות של הרפובליקה האסלאמית. חסידיה שאפו לבטל את מודל התווך, ונדמה היה שהם מצליחים. הבחירות זויפו; אנשי הדת נושלו ממעמדם אם לא הסכימו לקבל את הגרסה הקיצונית; ובעיקר סולק הציבור, שרגיל היה להביע את דעתו בהליך או במהפכה עממית (באיראן היו ארבע כאלה במאה וקצת השנים האחרונות).

על סף הפיצוץ, וההכרעה החד צדדית, בין ה-"דתי" וה-"מדינתי" (יהודי ודמוקרטי, מישהו?), הגיע נצחונו של רוחאני. המטען הנדיר שלו – השכלה דתית, השכלה חילונית, ידיעת שפות, רקע ביצועי, סמכות הלכתית – אמור לשמש אותו בניסיון להתניע מחדש את המהפכה התקועה, את התווך האסלאמי. רבים ממצביעיו כועסים על הקיצוניים אבל תומכים ברפובליקה האסלאמית ורוצים לראות אותה קמה לתחיה. הם מחו נגד התפיסה הקיצונית של הדת, זו שנדמה היה שהיא על סף ניצחון מכריע. רוחאני רץ מראש וממילא על מצע של מתינות. זה היה מושג המפתח של מסע הבחירות שלו. הוא קרא לצמצום נוכחותם של אנשי הביטחון ברחובות, ולהגברת תחושת הביטחון של האזרחים דרך חירויות ומחויבות חברתית. הוא קרא לצמצום המגבלות על מגע ציבורי בין גברים לנשים. לאחר בחירתו, פיטר את ה"דקאן" של אחת האוניברסיטאות הגדולות והמפורסמות של טהראן לאחר שזה ניסה להשליט טרור דתי בתוך האוניברסיטה. אותו "דקאן" גירש סטודנטים ומרצים מן המוסד אם אלו העזו לחרוג מן הקו השמרני התקיף שהשליט. רוחאני החזיר את כל מפוטריו ומגורשיו לאוניברסיטה.

אנשיו של רוחאני נושאים גם הם בגאון את דגל המתינות. שר התרבות וההכוונה האסלאמית, עלי ג'נאתי, אמר השבוע כי הוא סבור שיש לחדש את הגישה אל רשתות המדיה החברתית הסגורות באיראן כבר כמה שנים. שר הנפט החדש-ישן, ביז'אן זנגאנה (zanganeh) הבהיר כי הוא מתכוון לפתוח בהקדם האפשרי את משק הנפט האיראני לחברות הענק הגלובאליות. שר החוץ זריף מבהיר לכל מי שרוצה לשמוע שאפשר להגיע להסכם עם איראן תוך שבועות.

Photo: Toban Black (license: CC BY-NC 2.0)

אבל מהי המתינות הזו? היא איננה "רפורמיסטיוּת", וגם לא "פרו-מערביוּת". ההנהגה האיראנית אינה מרגישה את עצמה חלשה מספיק כדי להזדקק למסגרת התייחסות חיצונית שמולה תגדיר את עצמה, לא למערב ולא לתדמיות מערביות על פנאטיות חסרת פשרות. המתינות היא מצב נפשי שקם לתחיה אחרי שנים ארוכות של הקצנה וקיצוניות. מי שמתון אינו מוותר ואינו מתפשר. במובן מסוים, מי שמתון נחוש ומחויב יותר מן הקיצוניים. קל הרבה יותר לפוליטיקאי להשמיע דעות ברורות וחד מימדיות מאשר להשמיע דעות מורכבות  ולתמוך בהן. מחד, דעות כאלו מביעות מחויבות למציאות מתהווה שאינה נשלטת מלמעלה. מאידך, דעות כאלו אפשריות רק מתוך הכרה ביציבות של הסדר הפוליטי/חברתי/תרבותי הרחב יותר. מתינות משחקת עם מה שיש ולא עם שיכול להיות או שרצוי שיהיה. במסגרת המשחק היא מעודדת שינוי. שינוי, כפי שקראה הסיסמא של ברק אובמה במסע הבחירות האחרון שלו, שאפשר להאמין בו.

אבל בישראל היום (ואת הריפרור לבטאון השליט קלטתי רק עם תום כתיבת המאמר) אין מתינות, ולכן אין גם שינוי. אצלנו שיח הקצה עולה ועולה, כובש פסגות אדירות בדרכו למעלה. הוא מתנהל כולו בשמם של "ערכי היהדות", או "ערכי מדינת ישראל" ולעתים, אפילו בשמו של "השכל הישר". אם יש שינוי, הוא מתנהל כולו בכיוון אחד, בשירות ההעפלה אל הפסגה שאין בלתה. כל שמץ מורכבות הולך ונמחק ממציאות חיינו. אפשר לחשוב, למשל, על החרון הקדוש של חברי הכנסת מן הליכוד-ביתנו ומן הבית היהודי כשגילו שקליניקות משפטיות באוניברסיטת חיפה מסייעות לאסירים ביטחוניים פלסטינים שהורשעו ברצח יהודים. האסירים הם חיות אדם, הקליניקות מלאות בסוכני אויב, הכנסת חייבת לוודא שמירה על ערכי ישראל/היהדות/השכל. מבט קצר מראה שאותם ערכים מסתכמים היום בכמיהה נואשת לכך ששום דבר לא ישתנה, שכולם יישארו במקומם, שהעולם הזה יפסיק לנוע כבר בפראות כזו.

שכחנו איך משתנים או לשם מה: התגובה של ראש הממשלה נכונה וקולעת. יש שינוי באיראן? אז מה. זה לא אומר כלום. אין טעם אפילו להתייחס. מי בישראל היום (עוד פעם זה קורה. Note to self: שווה לבדוק גם את מימד הזמן, את הצמצום ל-"היום" שאפילו לא מבטא את העדכנות של ידיעות "אחרונות", אלא פשוט עכשיו שאין בלתו) בכלל מבין מה זה שינוי? השתנה פה משהו בעשורים האחרונים מתוך מתינות מחויבת? איפה ישנם מתונים בישראל, אנשים שמחויבים למציאות סביבם ולא לסדר יום חוץ-מציאותי? זה לא שאנחנו צודקים והם טועים. אנחנו והם מדברים שתי שפות ששוללות זו את קיומה של זו כמעט בהגדרה. השינוי לא נעלם ונדחק בגלל שאנחנו טובים והם רעים. הוא נעלם כי אנחנו מפחדים והם לא. 

מאמרים נוספים