מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
19.04.2014

על זה חטפנו אלפיים שנות גלות

צה"ל איננו רק צבא מקצועי המכשיר לחיילות אופטימלית; הוא גם ארגון מחנך המבקש להנחיל למוביליו, ודרכם, את הממלכתיות שמתוקפה ובשמה הוא פועל. בשונה ממח"ט כפיר לשעבר, איתי וירוב, סא"ל דוד מבה"ד 1 מחנך לאלימות מוסכמת ומקובלת. האזינו לדבריו.

בשבוע שעבר הבאתי שני משפטים משני טקסטים שונים – שאני סבור שהם מכוננים – על יחסו של הצבא לאלימות. אחד מהם נאמר מפיו של איתי וירוב, היום קצין צנחנים וחי"ר ראשי (תא"ל). וירוב היה מפקד חטיבת כפיר, חטיבת חי"ר המיועדת בעיקר לשירות בשטחים, כאשר אחד מקציני החטיבה, אדם מלול, הואשם בהתעללות בעציר פלסטיני. המח"ט הגיע להעיד במשפטו של מלול ואמר:  "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה, היא סבירה. הצמדה לקיר, דחיפה, מכה שאינה פוצעת. אלה הם בהחלט דברים שכיחים בניסיון להגיע לידי מימוש המשימה."

וירוב, שהיה המפקד היחיד שהסכים להעיד במשפטו של מלול, אמר את האמת כפי שהבין אותה. אלימות היא חלק מחייו המקצועיים. הטענה שאלימות כזו היא אנומלית, שאין לה מקום בפרקטיקה היומיומית של הכיבוש, היא אפילו לא טענה מגוחכת. היא פשוט לא נכונה. אלימות היא חלק משיקול הדעת הסביר של החייל המתמודד בשטח. המציאות שלו אלימה. הוא צריך להשתדל לא להיות אלים שלא לצורך, אבל הצורך להיות אלים עלה, עולה ויעלה. מי שחושב שצה"ל יכול לתפקד ללא אלימות וללא אלימות יתרה משלה את עצמו. וירוב גיבה את פקודיו במישור הקודם למישור הערכי: הוא העיד על האמתיות של מציאות המשותפת לו ולאדם מלול. גם הניסיונות להפוך אותו לעיקר, מה שהסתיים בעיכוב קידומו, לא טשטשו את קיומה העצמאי של האלימות בפעילות צה"ל בשטחים. האלימות הזו איננה רק אינסטרומנטלית – לצורך פתרון בעיות או איומים בטחוניים. האופן הבלתי אמצעי שבו וירוב שיקף את המציאות הופך את העדות שלו לטקסט מכונן של אלימות ישראלית בעת הזאת. ישראל הרשמית אלימה באופן פיזי, בלתי מתפשר, כזה שחורג לעתים קרובות מגבולות הנימוס והטעם הטוב. וירוב, בעדותו, הפך את ההצהרה הזו לאמת. הוא הנכיח את האלימות בזירה הציבורית באופן שאי אפשר להתעלם ממנו.

אני רוצה לחשוב עוד על הטקסט השני, נאומו של סא"ל דוד, המג"ד בבה"ד 1 שחתום על הדחת הצוער שצייר את דמותו של היטלר. גם סא"ל דוד הוא אותנטי באופן שלא ניתן לערעור. גם הוא, כשעמד מול פיקודיו, תפס את עצמו כמי שפועל באחריות פיקודית וחי את היותו מפקד.

עימות בין קצין צהל לבין תושב פלסטיני בחברון (צילום מסך: יוטיוב)

ובכל זאת, האלימות שלו אחרת. בניגוד לוירוב, סא"ל דוד ובה"ד 1 אמונים על חינוך. צה"ל הוא בעל המנדט להפעיל את האלימות הקשה ביותר בשמה של המדינה. הוא גם אחד הסוכנים העיקריים של הממלכתיות הישראלית, של עיקרי האמונה שישראלים יהודים רבים כל כך תופסים כמשותפים לכלל הציבור היהודי-ישראלי. צה"ל איננו רק צבא מקצועי המכשיר לחיילות אופטימלית; הוא גם ארגון מחנך המבקש להנחיל למוביליו (ודרכם) את הממלכתיות שמתוקפה ובשמה הוא פועל. סא"ל דוד מחנך לאלימות מוסכמת ומקובלת. מה הגבול בין חינוך לאלימות כזו ובין הפעלתה?

אני רוצה לחשוב על המתחים המאפיינים את הנאום של סא"ל דוד. נדמה לנו שהנאום שלו לוכד הוויה ישראלית מאד, "רוח תקופה" שכולנו יודעים שנושבת בחזקה כבר תקופה ארוכה. הרוח הזו מעוררת בכולנו אי-נוחות גדולה, בין השאר מכיוון שאנו מרגישים בה היטב אך איננו יכולים להעניק לה שם. אולי נצליח, ברוח חג הפסח המתרחק, לתת בה סימנים.

אלא שהמחשבות המלומדות הללו תבואנה רק בשבוע הבא. השבוע ארצה להביא בפניכם את תמלול נאומו של סא"ל דוד על בסיס ההקלטה שהועמדה לרשות הציבור על ידי "הארץ". מוטב שהמלים הללו תהדהדנה קצת בחלל האוויר לפני שננסה לפענח את העומד בהן ומאחוריהן. בכוונה תחילה אני 'מותח' את האירוע הזה על פני שלושה שבועות – על מנת שהמילים תרחפנה בחלל, תשקענה ולא תימוגנה עם המעבר לפרשה הבאה.

"הדבר הזה מגיע לידיעתי. אנחנו עושים תחקיר, מתברר שצוער אחר, בזמן שיחה פלוגתית, לא בכוונה, צייר כמה דמויות. דמות אחת, הֵארי פוטר, דמות שנייה משה דיין, דמות שלישית, אדולף, אדולף [מגמגם], אדולף היטלר, דמות רביעית דוד בן גוריון, דמות חמישית מיקי מאוס. תקשיבו, וכל ילד טיפש בן חמש: מצא את ההבדלים בין הדמויות. אלא אם כן הארי פוטר העלים שש מיליון יהודים במאגיה. ונראה לי שלא. מצא את ההבדלים. 'לא', אומר הצוער שצייר. אמינות סיימנו, כולנו הבנו, אמינות אאוט, מי שצייר את הציור. זאת אומרת אתה משרבט ציור, לא, לא, אבל לא התכוונתי, אני לא חושב, אני נכד של ניצול שואה, הוא מספר, הייתי ביד ושם שבוע שעבר, אתכם, סתם, שרבטתי כזה ציור. אבל לא בכוונה, אני לא, אמרתי, או קי, אז תגיד לי משהו, יעלה בדעתכם שאני פתאום יצייר דמות של חייל מנפץ ראשו של תינוק, זה, משעמום, לא התכוונתי לזה, דמות של חייל מנפץ ראשו של תינוק, נראה טוב? נראה הגיוני? לא, זה משהו על הדרך, לא התכוונתי, משעמום, אני משעמום יכול לצייר לפעמים, מגן דוד יוצא לי. אז הוא, שפסיכולוג כנראה היה מבקש לאשפז אותו כנראה באיזה שהוא מחלקה, בגלל שמי שמצייר דיוקנו של רוצח כזה שפל כזה שדרש לנפץ את ראשם של מיליון מילדינו. זה לא נתפס. משעמום, עוד דובֵק בגרסתו שאין בעיה עם זה, גם הארי פוטר גם משה דיין היה אומר, ולא עשיתי, לא אמרתי שהוא סמל, הוא רע, אבל בינתיים. ואז הוא רצה לזרוק את הציורים, אותה צוערת ביקשה את כל הקריקטורות שנראות לה נחמדות ובטעות היא שמה לראשונה את זה. אני להכל מאמין, איך לטיפשות אין הפסקה, להכל אני יכול להאמין, באמת, כנראה שבקטגוריה של טיפשות כבר אי אפשר למדוד. אבל אחד, זה מה שאתה עושה בשיעור פלוגתי? שתיים, אם אתה כבר עושה משהו, אין לך טיפה רגישות? אה, 'סבא שלי היה ניצול שואה', אתה יודע, שמח ועצוב לי לשמוע, אבל כנראה שמסבא שלך לא למדת כלום. אם סבא שלו היה רואה מה שהוא מצייר תוך כדי שיעור, מילא, אם מישהו אחר היה רואה, או ניצול שואה מתי שהייתם ביד ושם, הדבר הזה. ושמה לא סיימנו את האירוע, אני מגיע לבה"ד 1 בערב מבקש לעשות תחקיר, מבקש לעשות תחקיר, לערוך תחקיר על הדבר הזה, הפלאפון שלי לא זמין בתוך המשרד שלי, ואני יוצא לרחבה לדבר עם מפקד בה"ד 1, בינתיים ביקשתי לקרוא למספר צוערים לתחקיר אצלי, בשעה 12 בלילה, אני חוזר ומה אני רואה? שעל הדלת משרדי האחורית, ארבעה צוערים, שתיים מהם מצותתים לשיח שיש בתוך המשרד שלי. עוד הפעם, מצותתים למשרד שלי, עם האוזן בפנים, עם כוונה, בלי כוונה, עשר שניות. שנייה אחת, זה לא מעניין, חוסר כבוד, דריסת כל ערך. אין דרך ארץ, אין כבוד, מותר לדרוס כל ערך, כל דבר. ברור לי שההוא שמצייר שאת זה, הוא יכול גם לשים את האוזן שם, הרי בכלל [מצחקק] זה לא מעניין מה אתה מרגיש ומה אתה חושב, זה מעניין את מה שאני משרבט, זה לא מעניין מה אתה מדבר בפנים, אולי דברתי על אחד מכם? אולי סגרתי לגבי ועדות הסוף? אולי דיברתי על אחד המפקדים? אולי קיבלתי החלטה לגבי הדברים של אחד מפה מהאולם הזה, ולא דווקא לגביו, והוא הלך ושמע וצותת? נראה לי הגיוני? הרי ביהדות כתוב עברה גוררת עברה, וזה לא סתם כתוב, עברה גוררת עברה, אתה מתחיל בשקר וזה נגמר בשקר יותר קשה, אתה מתחיל בפשע ואתם יודעים? אנחנו קרובים לתשעה באב. בתשעה באב, אומרים שהאירוע, שאחד מהאירועים היותר גדולים היה קמצא ובר קמצא, מכירים את הסיפור? מי שלא מכיר ישלים בהמשך, קמצא ובר קמצא אומרים בסיפור שפשוט האחד בייש את השני, מישהו זומן למסיבה, התבלבלו בשם משפחה, ההוא נכנס, ולמרות שהאדם שטעו לגביו, האורח שטעו לגביו ביקש אפילו לשלם על כל המסיבה, בעל המסיבה העיף אותו. על זה נחרב בית המקדש, על זה אנחנו בוכים עד היום, כל עם ישראל, אמרו מה? באמת על זה? אז יש רשע אחד, גאוותן שבייש אותו ליד כולם, ואז אלוהים העניש את כל עם ישראל אלפיים שנות גלות? עברנו על זה אינקוויזיציה, עברנו על זה שואה, אתם יודעים על מה? לא על הסיפור של קמצא ובר קמצא, זה מאוד פשטני, יש תמיד רשע אחד או אחד שהוא גאוותן, או אחד שהוא טועה, או אחד שהוא לא עושה טוב, האירוע הוא שהיו גדולי האומה ישבו באולם השמחות ולא התערבו. ויש צוערים כאן שראו אותו מצייר ולא אמרו כלום, ויש צוערים כאן שראו את התיק (מרים את הקול) והרבה יותר צוערים ממה שאני אומר לכם מפלוגה ג' ראו את התיק ושאין סיכוי שלא ראיתם את זה, ולא עשיתם כלום. ורק המפק"צים שלי עשו עם זה משהו, תבדקו את עצמכם טוב טוב פלוגה ג'. כמה ראיתם את הדבר הזה? ובכלל אם יש צוערים אחרים שראו? אף אחד לא ראה חוץ משתי מפק"צים?! אף אחד לא ראה?! על זה נענשנו, על זה חטפנו אלפיים שנות גלות, על חוסר מעורבות והתערבות, יש צוער אחר שראה והיה ליד וראה אנשים מצותתים. אל תבוא, אל תהיה שטינקר, אל תספר לי סיפורים, תעיף אותם משמה. אם אתה מאמין בזה, אם לא, אתה בדיוק כמוהם. אם מישהו מצייר עכשיו את היטלר שתוך כדי שאני מדבר, אני מקווה שמישהו פה יקום וייתן לו סטירה, אני, אתן לו התראה במשפט. אף אחד לא ראה? אף אחד לא ראה?! אף אחד?! חוץ מהארבעה שהיו אצלי במשפט? אני לא מאמין לכם! מישהו פה רדום. ושתהיו קצינים תראו דברים. תראו אלימות, תראו הטרדות מיניות, תראו גניבה בכספים ותשתקו? אתם לא יכולים להיות קצינים בצה"ל. אם אין לכם את המנהיגות להגיד עד כאן אפילו במחיר תפקידך, אז אל תהיו קצינים בצה"ל. זה בדיוק העניין. כמה ראו את התיק הזה? מה הסבירות רק שתי מפק"ציות בכל הגדוד הזה ראו את התיק הזה?! שמיום רביעי ועד יום ראשון מסתובב באותה פלוגה. זה מצחיק, כאילו? זה מצחיק לצייר אותו? זה שללכת ליד ושם ומזיל דמעה אותי זה לא קונה. ויום השואה אותי זה לא קונה, זה דרך חיים. ושאלו שהואשמו בסיוע לפשע הנאצים זה לא אלו שדווקא עשו. לא כולם עשו, אבל הרבה התעלמו, הרבה התעלמו. יש גם בעיות מוסריות ערכיות בחברה שלנו ואנחנו מתעלמים? אנחנו שותפים. שאתה עובר ורואה דבר ואתה לא מתערב זה לא שונה. בסופו של דבר התקבלה החלטה ששתי הצוערים, הצוערת עם הבעיה הקשה עם האירוע של האמינות, והצוער ששרבט את הציור האומלל הזה, הם עזבו את בה"ד 1, הורחקו מבה"ד 1, שני צוערים אחרים נשארו כאן, עדיין, שלא היה להם חלק בכל המעשה בפועל. אני אומר לכם שיש הרבה יותר מזה. תיק שמסתובב שלושה ארבעה ימים בפלוגה ואף אחד לא אומר כלום, יש בעיה. יש פה בעיה. החשבון נפש הוא שלכם. תבדקו טוב טוב איפה אנחנו עומדים כקצינים בצבא הגנה לישראל.

האם יש שאלות או הערות לגבי האירוע הזה? מישהו רוצה להגיב לפני שאני עובר לסיכום של השבת?

תודה."

מאמרים נוספים