מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
25.07.2012

על יחסי דת ומדינה והפולמוס על הוראת האזרחות

אדר כהן, המפקח על הוראת האזרחות במשרד החינוך, מועמד לפיטורין משיקולים פוליטיים. בחינה של התנהלותו המקצועית בפרשת ספר הלימוד "יוצאים לדרך אזרחית" מגלה דווקא רגישות ואיזון בסוגיה המורכבת של יהדות ודמוקרטיה
בעת כתיבת מאמר זה טרם נודעו תוצאות השימוע לאדר כהן, הממונה על הוראת האזרחות במשרד החינוך. המבקשים להדיחו טענו כלפיו טענות שמקורן בהשקפת עולם (שהוא נוטה לפוסט-ציונות) וטענות על דרך התנהלותו בתפקידו. אנו מקווים שראשי משרד החינוך ישכילו להבין שהוא ראוי לתפקידו ושהטענות הנוגעות להשקפת עולמו ולדרך התנהלותו אין בהן ממש, או לפחות אין הן מצדיקות הדחה.

אוסיף עוד שההערכה כלפי כהן חוצה מגזרים בקרב המורים לאזרחות ולמעשה גם בקרב המחנות החברתיים והפוליטיים, לפחות בקרב אלו הקרובים לנושא ואינם מביעים דעה רק על סמך כתבות עיתונאיות.  נקודה זו ראויה לציון, מכיוון שישנם המציגים את המאבק להדחתו, וכן שינויים שנערכו בשנתיים האחרונות בהרכב ועדת המקצוע ובהיבטים שונים של הוראת האזרחות, כמאבק בין "בני האור" הדמוקרטים ב"בני החושך" האנטי-דמוקרטיים. זוהי הצגה מעוותת המזיקה להוראות האזרחות ועושה עוול לאדר כהן.

בעניין אחד שגה כהן קשות והוא מודה בכך: הוא אישר את ספר הלימוד "יוצאים לדרך אזרחית" (2011) על סמך התחייבותם של המוציאים לאור כי יתקנו את כל הטעון תיקון טרם הוצאת הספר לאור, התחייבות שלטענת כהן וגורמים אחרים במשרד החינוך הופרה. במאמר זה נפתח את אחד התיקונים שכהן דרש כי ייערכו בספר, תיקון המעיד על הבנה מקצועית וערכית שיש להצטער על כך שלא רבים ניחנו בה.

בעמ' 53 בספר נכתב

"קיימת סתירה בין המסורת היהודית, הטוענת לייסודה בהתגלות א-לוקית [כתיב זה שלנו], לבין ערכי הדמוקרטיה שהם יצירה אנושית. זרם הציונות הרוחנית, הזרם שדגל בהקמת המדינה, הדגיש את שילוב ערכי המסורת והמודרנה".

נפתח דווקא במשפט השני: האם רק זרם הציונות הרוחנית הוא שדגל בהקמת המדינה, כפי שמשתמע מהמשפט השני? האם הרצל, נורדאו וסירקין שייכים לזרם זה?

אחרי שטעמנו משהו מהמקצועיות המופגנת בספר זה, נשוב כעת למשפט הראשון. הוא משקף טיעון רווח בחוגים ליברליים-חילוניים, וטוב עשה כהן שתבע את תיקונו. נבחן אותו מכמה היבטים.

המשפט קובע כי קיימת סתירה בין ה"מסורת היהודית" לבין "ערכי הדמוקרטיה". מהי אותה "מסורת יהודית" ומהם אותם "ערכי הדמוקרטיה" עליהם מדובר? האם זוהי "מסורת יהודית" במובן הרפורמי או הקונסרבטיבי? "מסורת יהודית" חרדית או שמא דתית-לאומית? ומהם אותם "ערכי הדמוקרטיה" שבהם מדובר – דמוקרטיה כצורת משטר או דמוקרטיה כהשקפת עולם ליברלית? בהיעדר הגדרה מוסכמת של המונחים "מסורת יהודית" ו"ערכי הדמוקרטיה" כל שניתן לומר הוא שקיימת סתירה בין פרשנויות מסוימות של "מסורת יהודית" לבין פרשנויות מסוימות של "ערכי הדמוקרטיה", ואילו בין פרשנויות אחרות של שני המונחים ישנו מתח אך לא סתירה בלתי ניתנת ליישוב.

ההבחנה בין סתירה לבין מתח חשובה בחינוך ערכי וביקורתי. סתירה מחייבת הכרעה; מתח מחייב מורכבות ואיזונים. ניטול כדוגמה את היחס בין ליברליזם לאקולוגיזם. הליברליזם מעמיד את האדם במרכז ואילו האקולוגיזם יכול להיתפס כמעמיד את כל היקום (או לפחות את כדור הארץ) במרכז. האם זו סתירה או מתח? האם אדם לא יכול להיות גם ליברלי וגם אקולוגיסט?

במילים אחרות, לא ניתן לטעון מראש כי מחויבות לשתי מערכות ערכים יוצרת סתירה דווקא, כפי שניתן להבין מהמשפט הראשון בספר.

גם הנימוק המופיע בספר לסתירה בין יהדות לדמוקרטיה מעורר שאלות. ה"מסורת היהודית" מוצגת ככזו ש"ייסודה בהתגלות א-לוקית" ואילו "ערכי הדמוקרטיה" הם "יצירה אנושית". מדוע חשוב המקור לכל מערכת ערכים? ישנן מספר תשובות אפשריות לשאלה זו, אולם בספר הלימוד לא מופיעה אף אחת מהן. אם כן, לפנינו טענה שאינה נהירה ומנומקת ולפיכך אינה ראויה להופיע בספר לימוד.

בנוסף, גם אם ה"מסורת היהודית" יסודה בהתגלות א-לוקית, לפחות בפועל, ההחלטה אם לקיים את המשתמע ממנה וכיצד לעשות זאת היא החלטה אנושית, ובכך אינה שונה מהותית מ"ערכי הדמוקרטיה". אפשר כמובן לא להסכים עם טיעון זה, אך גם במקרה זה אין זה ראוי שספר לימוד יתעלם ממנו כליל.

ולמשמעות החינוכית של קביעה זו. מחברי ספר הלימוד מעבירים למעשה לתלמיד מסר חד-משמעי: אדם דתי המאמין בהתגלות א-לוקית – יהודי, מוסלמי או נוצרי – אינו יכול להיות דמוקרט, ועליו לבחור בין אמונתו הדתית לבין האמונה בדמוקרטיה. האם זה המסר שהוראת האזרחות חפצה בו?

סיכומו של דבר: לפנינו דוגמה אחת, על קצה המזלג, לחשיבותן של מקצועיות, הגינות ומחשבה תחילה בתיאור סוגיות שנויות במחלוקת. על כך עמד כהן בתביעותיו לתיקונים בספר. מכיוון שרבות הדוגמאות לבעיות כאלה בספרי לימוד שונים ובהיבטים אחרים של ההוראה,  אין תמה שבשנים האחרונות הפכה הוראת האזרחות לגורם נוסף המשקף את המתח בחברה ומגביר אותו, וסופו שהופך את המקצוע לשנוי במחלוקת.


 

ד"ר יצחק גייגר הוא מורה וחוקר עצמאי בתחומי חינוך אזרחי, יהדות ודמוקרטיה וציונות דתית. בשנים 1998—2004 היה חבר בוועדת המקצוע באזרחות. נייר עמדה שכתב בכותרת "לימודי אזרחות בישראל: אינדוקטרינציה חד-כיוונית" פורסם בשנת 2009 על ידי המכון לאסטרטגיה ציונית

מאמרים נוספים