מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
06.02.2013

פוליטיקה ערבית חדשה

אימן עודה מייצג מנהיגות ערבית חדשה, המעיזה לחלוק על העמדות השבלוניות המושמעות בקרב הפוליטיקאים הערבים הקבועים. אולי מפלגת חד"ש תאפשר לו להיכנס לכנסת ה-19

תוצאות הבחירות קבעו שארבעת הח"כים שיצגו את חד"ש בכנסת ה-18 ייצגו אותה גם בכנסת ה-19. לפיכך, אימן עודה, המועמד במקום השישי ברשימת חד"ש לכנסת, לא יושבע כח"כ ב-5 בפברואר. אמנם מחמד ברכה הבטיח כי יפנה את מקומו לד"ר נבילה אספניולי, המועמדת במקום החמישי ואליו אולי יצטרף בהמשך ד"ר חנא סויד, אך בינתיים עודה נשאר מחוץ למשכן.

שמו של אימן עודה, מזכיר חד"ש, אינו מוכר לישראלי הממוצע, שאינו מעורה בפוליטיקה של השמאל הלא-ציוני או בקיא בפוליטיקה המקומית בחיפה (הוא היה סגן ראש העיר בימי עמרם מצנע). עם זאת, זהו שם שכדאי לזכור; עודה שייך לדור העתיד של חד"ש ושל האליטה הערבית בישראל. פעילותו של עודה בשני תחומים בוערים בחברה הערבית בישראל – השירות הלאומי לערבים אזרחי המדינה והכפרים הלא-מוכרים בנגב – הקנתה לו תהילה. אבל בעצרת בחירות באוניברסיטת חיפה, בפני קהל שהורכב רובו ככולו מערבים, הציג עודה (בערבית) את החשוב שבהישגיו – שותפותו במחאה החברתית של קיץ 2011. כאן טמונה חשיבותו של האיש.

בשנת 2001 על רקע האינתיפאדה ופצעי מהומות אוקטובר 2000 שעדיין דיממו במחנה הערבי פרסם עודה אגרת לנוער ובה סקר את הישגי חד"ש לאורך השנים. באותם הימים חד"ש נראתה כמפלגה ארכאית ומיושנת, על רקע המשך דבקותה בשותפות היהודית-ערבית. כל זאת אל מול ההתנערות האלימה מצידו המזרחי של הקו הירוק ודריכת כוכבם של עזמי בשארה וראא'ד צלאח. באגרתו הראה עודה כיצד המפלגה הקומוניסטית הייתה לאורך השנים היחידה שהתנגדה לממסד הישראלי-ציוני, אם כי היא תמיד עשתה זאת בתוך המסגרת הישראלית. כמו-כן הוא ניסה להוכיח כיצד חד"ש אינה סותרת את הלאומיות הפלסטינית, בין היתר בהסתמך על האיקונות התרבותיות הפלסטיניות, דוגמת מחמוד דרויש, אמיל חביבי, סמיח אל-קאסם ותופיק זיאד, שהיו ממעצבי התודעה הלאומית הפלסטינית והחלו דרכם בחד"ש. בסיכומו של דבר הוא שאף להראות כיצד ניתן לבנות זהות לאומית פלסטינית בתוך ישראל. עבור עודה, חד"ש בונה זהות לאומית לערבים בישראל, זוהי זהות לאומית בתוך גבולות הקו הירוק וכחלק ממדינת ישראל.

תמונה: ויקיפדיה

בניגוד לגורמים רבים באליטה הערבית עודה רואה עצמו כחלק ממדינת ישראל; הוא אינו נרתע מלדבר בשבח שיתוף פעולה עם גורמים יהודים ומגנה את מי שמוכן לשתף פעולה רק עם הכוחות הלא-ציוניים, כפי שעושה בל"ד. למי שמאשים אותו בדאגת יתר למדינת ישראל הוא מסביר כי בדאגה למדינה הוא דואג לאזרחיה הערבים. לפיכך, המאבק החברתי הוא חיבור שיכול להוביל אותו לברית עם חלקים נרחבים בציבור היהודי ובסיס לשיח כלל-ישראלי. שיח זה אינו בטחוני ומאפשר לו, כאזרח ערבי, מקום. כחלק מאותו שיח, שלא מתקיים, ניתן להבין את התנגדותו לשירות הלאומי; הוא רואה בכך ניסיון ישראלי לפגוע בזהות הלאומית הפלסטינית, אך גם התעלמות מהציבור הערבי. הוא מוכן לפתוח בדיון על סוגיית האזרחות והמדינה, אך מחפש שותף ישראלי-יהודי לדיון ולא הכתבות מלמעלה.

מבחינה מדינית, עודה מאמין בפיתרון שתי המדינות. הוא חושש כי מדינה דו-לאומית לא תהיה דמוקרטית מכיוון שהיהודים לא יהיו מוכנים לוותר על שליטתם במוקדי הכוח של המדינה. במילים אחרות (ומעוררות מחשבה) הוא מקבל את נקודת המוצא כי חיים משותפים במדינה דמוקרטית יתאפשרו רק אם יושקט הפחד הדמוגרפי היהודי. עבורו, הסכסוך הוא מאבק לאומי ולא דתי. המאבק הוא לא על אל-אקצא, טען בעבר. בכך הוא סימן את ראא'ד צלאח כאויבו ובעבר הוא אף ביקר אותו ישירות. במקביל, הוא התכתש לא אחת עם אנשי בל"ד בטענו כי הם דו פרצופיים; מחד גיסא מרימים את נס "כל אזרחיה" ומאידך גיסא כלפי הממסד הציוני הם טוענים כי אין סתירה בין יהודיותה של המדינה לרעיון כל אזרחיה.

אסור לטעות, אימן עודה איננו "ערבי מחמד"; הוא ביקורתי כלפי המדינה, אבל באותה נשימה הוא רוצה להיות חלק ממנה. עודה הוא בסיס לפוליטיקה ערבית חדשה, אך כדי שהיא תצליח, היא זקוקה לתמיכה ולשותפים בצד הישראלי ממרכז המפה הפוליטית. בימים אלה קולו של עודה הוא אולי המייצג המובהק של קול הרוב הערבי הדומם בישראל. אלא שדבריו נשמעים כזעקה אבודה בישראל היהודית, שנוטה במקרה הטוב להתעלמות מהחברה הערבית ובמקרה הרע להחרמתה.

מאמרים נוספים