המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
עמרו אדיב משווק את הסכם הפיוס ליד קבר ערפאת (צילום מסך)
16.10.2017

פתח-חמאס: פיוס ובטחון לאומי

ישראל תנהג בחוכמה אם לא תפריע למהלך הפיוס הפלסטיני, שיחזק את מעמדה של מצרים כמנהיגת העולם הערבי ויגבש כתובת פלסטינית אחת למשא ומתן מדיני, במקום ערב רב של מיליציות מזוינות הפועלות בסמוך לגבולה

אחת-עשרה שנה נמשך הפילוג הפלסטיני. נסיונות פיוס חוזרים ונשנים, בהם מסמך האסירים (2006), הסכם מכה (2007), הצהרת צנעא (2008), הסכם קהיר (2011), הצהרת דוחא והסכם נוסף בקהיר (2012) וכן הסכם א-שאטא (2014), נכשלו.

לפני מספר ימים הודיעה הנהגת חמאס על יוזמת פיוס חדשה בחסות מצרים. האם הפעם יסכימו הפלגים הפלסטיניים לפעול תחת ממשלה פלסטינית אחת ולוותר על הזרועות הצבאיות לטובת הקמת מנגנון ביטחוני אחד? כדי להשיב על השאלות האלה יש לנתח את האינטרסים של כל הצדדים המעורבים: חמאס, פתח, מצרים, ישראל וארצות הברית.

חמאס זקוקה לפיוס הפלסטיני כדי לחלץ את עצמה מהבידוד המדיני שהיה מנת חלקה מאז ניצחונה בבחירות 2006. המצור הישראלי והמצרי על רצועת עזה, קיצוץ תזרים המזומנים מהרשות הפלסטינית והמשבר הכלכלי החמור (מחסור בדלק, חשמל ומים, אבטלה ועוני), ולצד זאת האתגרים האידיאולוגיים, הפוליטיים והמבצעיים שחמולות הפשע העזתיות ופלגי ההתנגדות הפלסטיניים מזמנים לפתחה – כל אלה הביאו את התנועה לנקוט שורה של צעדים.

ב-1 במאי 2017 פרסמה חמאס מסמך מדיני חדש שנועד, בין היתר, להפוך את התנועה לשחקן פוליטי לגיטימי ושווה לרשות הפלסטינית. יחיא סנוואר וצאלח אל-עארורי, מנהיגים צעירים מהזרוע הצבאית, נבחרו להנהיג את הלשכה הפוליטית של חמאס ולשמר את דימויה הפטריוטי, כמו גם לשפר את כושר המיקוח שלה במשא ומתן עתידי עם ישראל. הנהגה כזו תוכל להתגמש בסוגיית הנשק של המשטרה ומנגנוני הביטחון האזרחיים ולהסכים להכפפתם לממשלה פלסטינית אחת. "נשק ההתנגדות" יישאר בידי כל אחד מהפלגים, אך הפעלתו תהיה על בסיס החלטות לאומיות.

חמאס הידקה את קשריה עם מוחמד דחלאן כדי להפעיל לחץ על יריבו אבו מאזן ולשלוח לו מסר ברור שסנקציות על רצועת עזה עלולות לגרום לה לחפש שותף אחר מתנועת פתח. בכך היא הוכיחה למצרים כי היא מוכנה להתפייס עם אויב מר, בניגוד לאבו מאזן שסירב ליוזמת הפיוס המצרית עם דחלאן. במציאות האזורית הנוכחית הבינה חמאס שברית אסטרטגית עם השכנה המצרית עשויה להניב רווחים פוליטיים וכלכליים גדולים יותר מהרווחים הגלומים בבריתות עם קטר, תורכיה ואיראן.

פתח והרשות הפלסטינית, מצדן, זקוקות לפיוס פלסטיני כדי להשיב לעצמן את התמיכה הפוליטית בגדה המערבית וברצועת עזה, להגביר את המעורבות המצרית על חשבון המעורבות התורכית-קטרית, הנוטה לחמאס, ולמנוע את התחזקותו של מחנה דחלאן-ברגותי. בנוסף, פיוס ישמוט את הקרקע תחת הטיעון הישראלי המוכר לעייפה כי העם הפלסטיני מפולג ואין פרטנר להידברות, ובמוצא של עזה לים התיכון גלומה תועלת כלכלית.

פתח, בדומה לחמאס, סובלת משסעים פנימיים וממאבקי כוח אלימים. השחיתות הציבורית של הרשות הפלסטינית, האבטלה הגואה והמשך התיאום הביטחוני עם ישראל ללא תמורה מדינית מחלישים את הלגיטימציה הפוליטית של הרשות הפלסטינית. בסקר שנערך על ידי המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים וסקרי דעת קהל בחודש שעבר נמצא כי67%  מהפלסטינים דורשים מאבו מאזן להתפטר מתפקידו ו-59% תומכים במרואן ברגותי כנשיא פלסטין הבא.

מצרים זקוקה לפיוס הפלסטיני ורואה בו מרכיב חשוב באסטרטגית הביטחון הלאומי והאזורי. הפיוס יחזק את המדינה ואת המשטר במצרים, ואף במרחב הערבי, כנגד השפעתן החתרנית של איראן ותורכיה באזור. זו גם נקמה קטנה באמירות הקטרית, שלמעלה משני עשורים השתמשה בעושרה האגדי, בערוצי הלוויין של אל-ג'זירה ואל-ערבי אל-ג'דיד, בלאומן הערבי עזמי בשארה, בחכם ההלכה הסוני יוסף אל-קרדאוי ובהנהגת החוץ של חמאס כדי לקעקע את יציבות המשטר המצרי ולהחליפו במשטר אסלאמיסטי.

שש שנים לאחר פרוץ ההתקוממות במצרים ומספר חודשים לאחר הטלת הסנקציות על קטר החליט א-סיסי לנצל שלושה נכסים משמעותיים: הגיאוגרפיה – הגבול עם רצועת עזה, המאפשר למצרים לשלוט בכניסה וביציאה מרצועת עזה, האידיאולוגיה – הלאומיות המצרית והערבית שבשמה יש להגן על הביטחון הלאומי הערבי מפני האסלאם הרדיקלי, וההיסטוריה – אחריותה של מצרים לבעיה הפלסטינית (הקמת אש"ף) והשבת אדמה ערבית מידי ישראל בכוח הזרוע (מלחמת 1973 שהובילה להסכם השלום ב-1979). "מצרים לא באה למכור אדמה ערבית אלא להחזירה", הדהדו דברי העיתונאי המצרי עמרו אדיב מהאולפן ברמאללה.

רחובות רמאללה ועזה הוצפו לאחרונה בתמונותיו של א-סיסי ובכרזות "תחי מצרים". האבות המיתולוגיים ג'מאל עבד א-נאצר ויאסר ערפאת הועלו מן האוב, ונציגי הדרג הביטחוני-מודיעיני המצרי, ולא הדרג המדיני, נפגשו עם ההנהגות הפלסטיניות. העיתונאים המצרים למיס אל-חדידי ועמרו אדיב, מקורבי הנשיא א-סיסי, נשלחו לרמאללה ועזה כדי לשווק את הפיוס הפלסטיני כהישג אישי של הנשיא המצרי המשרת את הבטחון הלאומי של מצרים. השניים הצליחו לשכנע את אסמאעיל הנייה להתחייב בפני הצופה המצרי שחמאס תפסיק את ההברחות דרך המנהרות ותסכל כל ניסיון לפגוע בכוחות הצבא המצריים בסיני.

ההנהגה הישראלית לא התנגדה למהלך הפיוס הפלסטיני, אך הבהירה כי לא תסכים שיבוא על חשבון ביטחונה. פריסת חסות מצרית על הפיוס הפלסטיני היא אינטרס ישראלי, בהתחשב בהשלכות האזוריות שלו. בנוסף, חסות מצרית עשויה להפעיל לחץ על חמאס לשחרר את השבויים הישראלים ולהרחיק את סכנת ההתלקחות הבטחונית מול הרצועה. הסכמתה של ישראל לאפשר את יציאת שרי ממשלת הפיוס הלאומי מהגדה המערבית לרצועת עזה ואת כניסתם של העיתונאים המצרים לרמאללה ולעזה היא אפוא החלטה נכונה.

הממשל האמריקני לא הביע התנגדות למהלך הפיוס הפלסטיני, אך נזהר שלא לנקוט עמדה העלולה להתפרש כמנוגדת לעמדה הישראלית. האמריקאים דאגו להבהיר שכל ממשלה פלסטינית תהא חייבת להכיר במדינת ישראל, לכבד הסכמים קודמים ולקיים משא ומתן מדיני. העמדה האמריקנית לא הפתיעה את ההנהגה הפלסטינית, ויש כבר מי שמוכן לומר בגלוי שארצות הברית אינה "מלכת העולם" וכי על הפלסטינים להשקיע את מאמציהם מול שחקנים משפיעים אחרים: רוסיה, יפן, סין, הודו, ברזיל והאיחוד האירופי.

הפיוס הפלסטיני הוא כורח פוליטי עבור חמאס ופתח. באמצעותו הם יוכיחו לקהילה הבינלאומית ולישראל כי יש פרטנר פלסטיני למשא ומתן מדיני על פתרון שתי המדינות. הוא גם חלק מאסטרטגיה לאומית ערבית כוללת של מצרים, ירדן וסעודיה להגן על הביטחון הלאומי הערבי ולהבטיח את יציבות משטריהן מפני חתרנות דתית מצד תורכיה, איראן וקטר.

ישראל תנהג בחוכמה אם לא תפריע למהלך הפיוס הפלסטיני, שעשוי לחזק את מעמדה של מצרים כמנהיגת העולם הערבי ולאפשר יצירת כתובת פלסטינית אחת למשא ומתן מדיני במקום ערב רב של מיליציות מזוינות הפועלות בסמוך לגבולה.

מאמרים נוספים