המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
04.07.2016

צעירים חסרי מנוח באירופה ובמזרח התיכון

הניכור הבין-דורי, בין המרכז והשוליים, בין האליטה הפריבילגית ובין העם הפשוט והזנוח בפריפריה, הוא מתכון קבוע למחאה חברתית, כלכלית ופוליטית והוא חוצה תרבויות ומדינות

בחודש שעבר כפו השכבות החברתיות הזנוחות והעניות בפריפריה הבריטית על המרכז הלונדוני הקוסמופוליטי והשבע עזיבה של האיחוד האירופי, והתכנסות פנימה אל תוך הבית הלאומי. זאת במטרה להגן על בריטניה מפני גלי ההגירה הזרה המאיימים לדחוק את השכבות החלשות עוד יותר אל שולי המערכת הכלכלית והחברתית.

חמש שנים קודם לכן קמו עשרות מליוני המדוכאים במדינות ערב על השלטון המרכזי המושחת בקאהיר, תוניס, דמשק, טריפולי, צנעא ובגדאד ותבעו  פרנסה, חירות וצדק חברתי.

מבט על התהליכים באירופה ובמזרח התיכון מלמד על מגמות הפוכות של פירוק והרכבה. באירופה ניכרים ניצנים ראשונים לפירוק של הבית העל-לאומי המשותף, שמתקשה למלא את היעוד המדיני, הכלכלי והחברתי שלשמו קם, והתכנסות בבתים הלאומיים במטרה להגן עליהם מפני שינויים דמוגרפיים ואבדן זהות.

במזרח התיכון, לעומת זאת, ניכרים ניצנים לפירוקן של חלק ממדינות הלאום הערביות, שלא מילאו את חלקן בחוזה החברתי עם אזרחיהן, לטובת בית משותף. בעוד שדאע"ש מבקשים לבסס את הבית הזה על האסלאם, אקטיביסטים צעירים אחרים מבקשים לבססו על מדינה אזרחית המבטיחה שוויון זכויות לכל.

אף שהנאו-ליברליזם הוצג כמדיניות שיעדה, המשני לכל הפחות, הוא רווחה כלכלית לכל, גורלו של האזרח הפשוט, הן במערב הן במזרח התיכון, הופקר לחסדיהם של בעלי הון. אלה דאגו לאינטרסים הכלכליים שלהם ושל אליטות אחרות, ופערי ההכנסה בכל המדינות צמחו בקצב מבהיל.

חוקרות וחוקרים מוסלמים וערבים כמו נדין סיקה, לילה אוסטין וטארק רמדאן מתארים במחקריהם את השינוי המתחולל בקרב צעירים במזרח התיכון, שמאסו באידיאולוגיות הלאומיות והדתיות ותובעים פאן-ערביות המבוססת על תרבות משותפת וערכים של סובלנות, כבוד הדדי, חירות, צדק חברתי וזכויות אדם. רמדאן, נכדו של חסן אל-בנא (מייסד תנועת האחים המוסלמים במצרים) ומרצה ללימודי האסלאם באוניברסיטת אוקספורד, אף טוען בעקביות כי אין סתירה בין אסלאם לבין דמוקרטיה ופלורליזם, וכי דת האסלאם יכולה וצריכה להיות מסגרת מגבשת זהות המחנכת לליברליזם ולסולידריות ולא לאלימות ופלגנות.  

המחקרים מתארים צעירים ערבים רבים המזכירים כי המדינה שייכת לאזרחיה, וכי עליה להבטיח להם קיום נאות וגישה שוויונית למשאבים. הצעירים הללו נעים בטבעיות בין מארג של זהויות: ערבית, דתית, משפחתית, מודרנית ומערבית. עבורם דת האסלאם היא מסורת ומורשת אך גם מצפן אתי ומוסרי לחברה צודקת והוגנת. הם דוחים את נסיונותיהם של השליטים הערבים ליצור מראית עין של חברה מתקדמת, חילונית ומודרנית המאויימת על ידי האסלאם הפוליטי, ואף גוברת בהם תחושת הניכור מהמשטרים כתוצאה מכך. הם אינם מעוניינים באחדות נגד האימפריאליזם אלא באחדות נגד חוסר הצדק מבית. רבים מהם נמלטים למערב מאימת הדיכוי של המשטרים מזה, והמדינה האסלאמית מהעבר השני, שם הם מבקשים להגשים את חלומותיהם.

בעוד שהדור האירופי המבוגר חושש כי החלומות האלה יבואו על חשבונו, ובדומה לדור המבוגרים במזרח התיכון מוּנָע מסגירות ובדלנות לאומית, תרבותית ודתית, דווקא צעירים בריטים (בגילאי 18—34) עירוניים, המתמודדים גם הם עם השלכותיו של הנאו-ליברליזם, העדיפו גבולות פתוחים. כבני גילם במדינות ערב הם מעדיפים סולידריות תרבותית על-לאומית ופלורליזם חברתי. למעשה, הם וצעירים רבים במזרח התיכון חולקים ביניהם חלומות ושפה משותפת, והמרחב הוירטואלי מאפשר להם להנמיך חומות פיזיים ותודעתיים ולהפחית את החשדנות והפחד ההדדי.

מאמרים נוספים