מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.06.2016

קונפדרציה ישראלית-פלסטינית: תמרור אזהרה מבריטניה

הכרעתם המפתיעה של אזרחי בריטניה לעזוב את האיחוד האירופי מזמינה שאלות וספקות לא רק לגבי עתיד האיחוד אלא גם לגבי הצלחתו של המודל הקונפדרלי. כדאי לתומכי רעיון הקונפדרציה הישראלית-פלסטינית לבחון בתשומת לב את המשבר באירופה כדי ללמוד על בעיותיו וכשליו של מודל האיחוד

בתקופה האחרונה הוצע רעיון הקונפדרציה כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני ביוזמת תנועת ״שתי מדינות מולדת אחת". האיחוד האירופי שימש מקור השראה עיקרי לנוסחת הקונפדרציה של התנועה, הכוללת חופש תנועה, איחוד כלכלי, מוסדות-על משותפים כגון בית משפט לזכויות אדם, ולצד זאת שמירה על ריבונות נפרדת למדינות החברות. למעשה, האיחוד האירופי הוא הקונפדרציה היחידה המקיימת מסגרת כזו.

רוב הדיון עד כה ביוזמת ״שתי מדינות מולדת אחת״ התמקד בסוגיות היסוד המוכרות היטב – פליטים, התנחלויות, ירושלים, ריבונות וגבולות. אולם המודל הקונפדרלי עצמו טומן בחובו שאלות רבות, ועתה, בעקבות המשבר הנוכחי באירופה, הן יילכו ויגדלו, כפי שמודים גם תומכי היוזמה. אף שההצבעה הבריטית הייתה, במידה רבה, מחאה נגד הסטטוס קוו והאליטות הקיימות, העובדה שהטרוניה והזעם כוונו נגד האיחוד היא לא מקרית, ונוגעות ללב לבו של המבנה הקונפדרלי. 

הבעיה המרכזית הראשונה הייתה משבר הלגיטימציה של האיחוד. הסיסמה שניצחה בבריטניה הייתה ״לקחת חזרה את השליטה״ ולהחזיר את הריבונות לפרלמנט בלונדון. מטה האיחוד בבריסל צויר כמנגנון ביורוקרטי מנופח, בזבזני, בלתי דמוקרטי, שפקידיו ומנהיגיו אינם נבחרים ואינם ניתנים להחלפה. הם מכתיבים לבריטניה חוקים ותקנות בניגוד לרצונה, טענו המבקרים, וחותרים תחת ריבונותה. טענות כאלה נשמעות גם במקומות אחרים ברחבי האיחוד.

אף שיש לבריטניה זכות וטו כמעט על כל ההחלטות באיחוד, והיא ניצלה אותה לא פעם, אי אפשר להכחיש שהאיחוד מתנהל באופן לא דמוקרטי. מועצות האיחוד, נשיאיהן ונציביהן מתמנים בעסקות מאחורי הקלעים בין ממשלות אירופאיות ואינם נבחרים ישירות בידי הציבור האירופי. לכן הם גם לא חייבים דין וחשבון לאזרחים. אין זה מפתיע, אם כן, שהמוסדות הללו אינם זוכים לתמיכה ציבורית רחבה. כל עוד הבטיח האיחוד הבטיח תמיכה כלכלית ושגשוג אפשר היה להתעלם מכך, אולם במשבר השורר מאז 2008 אובדן הלגיטימציה איים להוביל להתפרקות הרסנית.

הפתרון שמציע יאניס ורופקיס, שר האוצר היווני לשעבר, הוא דמוקרטיזציה הדרגתית של מוסדות האיחוד. אולם מהלך כזה יוביל להפיכת האיחוד למדינת-על פדרלית שתיטול סמכויות מהמדינות הריבוניות. פדרציה אירופית היא רעיון לא פופולרי לא רק בבריטניה ה״יורוסקפטית״, אלא גם במדינות אחרות שבהן המחויבות לאיחוד גדולה בהרבה.

הנושא השני, ואולי המכריע מבחינת רוב תומכי היציאה, היה ההגירה המואצת בשתים עשרה השנים האחרונות. מראשית המאה הנוכחית הצטרפו שלוש עשרה מדינות חדשות לאיחוד האירופי – כמעט כולן ממזרח אירופה. ממשלתו של טוני בלייר, בניגוד לרוב מדינות האיחוד, התירה לאזרחי המדינות הללו לבוא לעבוד בבריטניה ללא הגבלות וללא תקופת המתנה. ההגירה מהיבשת לבריטניה קפצה מעשרות אלפים למאות אלפים מדי שנה, ורק התעצמה עם המשבר המתמשך בגוש היורו. כיום יש בבריטניה כמעט מיליון פולנים ועוד למעלה משני מיליון אזרחים אירופים אחרים.

ההגירה עוררה דיון סוער. רוב המתנגדים מכחישים שהם גזענים או שונאי זרים ומצביעים על הקשיים שההגירה יוצרת: התחרות בשוק העבודה יוצרת עובדים ללא השכלה בשכר נמוך, השירותים הציבוריים מתקשים להתמודד עם מספרים גדלים של אנשים, בתי הספר מלאים והמרפאות ובתי החולים כורעים תחת העומס. בטענות אלה יש מידה רבה של הגזמה, שכן הקשיים של השירותים הציבוריים נובעים בעיקר ממדיניות הצנע של הממשלה. אולם ברור גם שעובדים בעלי הכשרה מוגבלת בערי השדה בצפון אנגליה, שהצמיחה הכלכלית פסחה עליהן, מרגישים תחרות בלתי הוגנת מהמהגרים וחשים כי נזנחו על ידי הממשלה. אף שרק כחצי מהמהגרים מגיע מהאיחוד האירופי, לממשלה אין שום שליטה על מספרם שכן כללי האיחוד אוסרים עליה למנוע כניסה מאף אחד. בנקודה זו התקשתה הממשלה לספק תשובות טובות, וכשלה לחלוטין בהבטחותיה להוריד את ההגירה מתחת למאה אלף איש בשנה.

Breaking Point, Euro Flag, European union, Brexit

כאן כדאי להעיר שני דברים. ראשית, משאל העם על העזיבה התאפשר מלכתחילה משום שבריטניה אינה חברה בגוש היורו. למדינות גוש המטבע האירופי אין אפשרות מעשית לעזוב אותו, לא רק מבחינה חוקית אלא גם משום שמהלך כזה, שייקח חודשים או שנים, יערער את כלכלתן לחלוטין. אף שבריטניה תיכנס עתה למיתון, החלטתה לשמור על מטבע עצמאי לא רק סייעה לה להתמודד עם המשבר הפיננסי אלא גם אפשרה לה מרחב תמרון ביחס לאיחוד.  

שנית, המשאל הוכרע על ידי הדור המבוגר יותר, בני החמישים ומעלה שגדלו בבריטניה לפני שהצטרפה לשוק המשותף. נראה שנוסטלגיה שיחקה תפקיד לא קטן בהצבעתם. צעירים, לעומת זאת, תמכו בשיעור גבוה (מעל לשבעים אחוז) בהישארות, מה שמעיד על הצלחת רעיון האיחוד למרות פגמיו וה״גרעון הדמוקרטי״ שלו. מסתבר כי אנשים שנולדו וגדלו במציאות אירופאית משותפת מזדהים עמוקות עם הרעיון ועם המציאות, ורואים עצמם כאירופאים ולא רק כבריטים. העימות הבין-דורי הזה, בין דור הנכדים שהצביע בעד האיחוד לבין דור הסבים שהצביע נגדו, עתיד להחריף בתקופה הקרובה. 

הבעיות שהובילו את אזרחי בריטניה להצביע בעד עזיבה רלוונטיות גם למודל הקונפדרלי בישראל-פלסטין. ביחס לשאלת הריבונות והמוסדות המשותפים, אם נקודת המוצא היא ששיתוף הוא הכרחי להצלחת ההסדר, כיצד מקיימים מוסדות משותפים הנהנים מסמכות ומלגיטימציה? כיצד יקבלו ישראלים ופלסטינים את סמכותו של בית משפט עליון לזכויות אדם, למשל, או של מועצה עליונה לתיאום כלכלי? נדמה שהדרך היחידה להבטיח את שרידותם ותפקודם של המוסדות הללו בתנאי משבר היא בחירות ישירות, אלא שמודל כזה דומה הרבה יותר לפדרציה מאשר לקונפדרציה.

שאלה שניה היא לגבי חופש תנועה ושוק עבודה משותף. בארץ כבר מתקיים שוק עבודה משותף, בהיקף מוגבל. אולם הסרת המגבלות בפני תנועה חופשית לעבודה או לביקורים עלולה להוביל לתגובת נגד חריפה. גם אם נתעלם מהמשקעים המרים של הסכסוך ונתמקד בהיבט הכלכלי גרידא, הגירת עבודה משמעותית – כידוע לנו מהארץ ומחוצה לה – יוצרת תסכול בקרב השכבות המוחלשות. אנשים רבים חשים שמצבם הולך ורע, ודמגוגים זוכים בכר נרחב לטפילת כל הרעות החולות על זרים. אם חופש תנועה בישראל-פלסטין חיוני לפיוס, להבטחת מולדת משותפת ולהכרה בזיקה ההדדית של כולם לארץ, כיצד מתמודדים עם חוסר השוויון הכלכלי?

נקודות אלו אינן ממצות את הדיון בשאלת המתכונת הקונפדרלית. ישנו הבדל משמעותי בין האיחוד האירופי – מסגרת אזורית שבה חברות 27 מדינות – לבין קונפדרציה ישראלית-פלסטינית דו-ראשית, שבה המסגרת תהיה אמנם פשוטה יותר אבל הדיאלוג יהיה הרבה יותר אינטנסיבי וטעון על רקע העבר וההווה. אולם הלקח החשוב ביותר ממשאל העם הבריטי נעוץ לאו דווקא בחולשות השיטה הקונפדרלית, אלא בתהליך הפוליטי שהביא לתבוסתה.

ההיבט המפליא הוא שהאיחוד האירופי, גם אם מעולם לא היה פופולרי בבריטניה, לא העסיק את אזרחיה כל כך. קבוצה בימין הבריטי ניהלה מסע נגדו בשנים האחרונות, אולם השפעתה בציבור הייתה מוגבלת. משאל העם לא נולד כתוצאה מהפגנות ענק ברחובות; קשיים פוליטיים מוגבלים בתוך המפלגה השמרנית גרמו לראש הממשלה קמרון להתחייב לכך כתחבולה להשקטת מתנגדיו. כמעט כל המומחים האפשריים הסכימו שהאיחוד – על אף מגרעותיו – הוא המסגרת הטובה ביותר לבריטניה, וכי החלטה לצאת תמיט נזק כבד כמעט בכל תחום אפשרי: מסחר, הגנה על זכויות אדם, זכויות העובדים, בטחון הממלכה והמלחמה בטרור, השקעות, מעמדה הבין-לאומי של בריטניה ואיכות הסביבה.

כל זה לא עזר: תחושת תסכול עמוקה בפריפריה הבריטית התנקזה למשאל העם, והצבעת הנגד הייתה קודם כל הצבעת אי אמון באליטה. מעלותיה ומגרעותיה של המסגרת הקונפדרלית אינן בסופו של דבר השאלה העיקרית, אלא היכולת הפוליטית להגן על המסגרת הזו או להפילה. מבחינה זו, השאלה לתומכי הקונפדרציה בארץ אינה על יתרונותיה התיאורטיים אלא על האסטרטגיה הפוליטית שבאמצעותה הם מתכוונים לגייס את התמיכה הדרושה לכינונה ולהגנה עליה מפני מתנגדיה. 

ייתכן שעבור חלק מתומכי יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת" הבעיות האירופיות נראות כ״צרות של עשירים״: הרי באירופה, כותב מירון רפפורט, גם אם יש קשיים באיחוד, זה לא יתדרדר למלחמה. אך אי אפשר להתעלם מחומרת המשבר: כוחות ימנים רדיקלים עולים ברחבי היבשת, שיח שנאת הזרים מתעצם ואלימות פוליטית כבר מתרחשת. בתקופה הקרובה נראה לאן פונה בריטניה, אולם הסכנות הגלומות בפירוק האיחוד אדירות, ודורשות עיון ומחשבה מתומכי הרעיון הקונפדרלי במקומות אחרים.


ד"ר יאיר ולך הוא מרצה בתוכנית ללימודי ישראל בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה (SOAS) באוניברסיטה של לונדון

מאמרים נוספים