מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
05.09.2014

רק דבר אחד ויהיה שלום

בכירים במחנה השלום יושבים ומדברים על דבר אחד בלבד שיקרה ויביא את השלום. הדבר הזה משתנה מדובר לדובר, אבל ברגע שיקרה יבוא השלום. האמונה הזו משקפת תסכול עמוק ממציאות שסטתה מתכליתה העליונה. ככה לא בונים שלום.

השבוע הזדמנו לאירוע. אין צורך לתת פרטים מדויקים או לנקוב בשמות. סביב השולחן ישבו בכירים במחנה השלום. הזיקה הפוליטית הספציפית איננה משנה. נאמר שהיו שם אנשים ממגוון מקומות. רובם הגדול עוסק בקידום פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בין אם בכנסת ובין אם במסגרות אזרחיות אחרות. שקלנו לכתוב משהו מתוחכם ואולי מתחכם, משהו שמדגים את ההומור בסיטואציה, את האפשרות להביט בה בעיניים אנושיות ולשאוב ממנה מסרים אנושיים. אבל האמת היבשה חדה ומטרידה יותר.

האירוע עסק במציאות האזורית לאחר "צוק איתן". כל אחד מן המכובדים דיבר מספר דקות על האתגרים העומדים בפני מדינת ישראל. את הדיון מסגרו שתי התייחסויות עיקריות של שני אנשים בעלי זכויות במאבק על השלום. הראשון אמר, "אין באמת טעם להתווכח לגבי רצונו של צד כזה או אחר בשלום, וגם לא לגבי אופיו של השלום. הכל מוכר וידוע מראש. ברור כיצד ייראה הסדר קבע לשני הצדדים. הבעיה היחידה היא הציבור הישראלי. וגם כאן, זו בעיה של שלושה-ארבעה מנדטים שצריך להעביר מגוש הימין למרכז-שמאל. כשתהיה ממשלת מרכז-שמאל, הכל יבוא מאליו. איך לשכנע את הציבור הישראלי להצביע למרכז ולשמאל? נראה להם שאבו מאזן שומר על בטחון הישראלים טוב לפחות כמו צה"ל. ברגע שבו יבינו את זה, יצביעו ודאי למי שמסוגל לתת להם תקווה".

בקצה השני של הדיון עמד מכובד אחר, יצירתי וחד-מחשבה. הוא אמר, "הסיפור הזה כבר מזמן לא בידינו. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בינלאומי מזה שנים. הדבר היחיד שמניע את הקהילה הבינלאומית הוא כסף. זה סמל הסטאטוס המשמעותי באמת. לכן, צריך להתמקד בעיצוב של פתרון כלכלי גורף למצוקת עזה (והרשות הפלסטינית). פתרון כזה לא צריך להיות מוגדר כשיתוף פעולה, כיוון שזה מושג בעייתי. אף אחד לא רוצה לשתף אתנו פעולה. צריך לדבר על "פיתוח". מונח כמו "פיתוח" מזמין שיתוף בינלאומי. כולם יבואו לעזה ולגדה, וכך תפתר הבעיה. ישראל, שגם ככה לא יודעת מה לעשות עם הפלסטינים, כבר לא תצטרך לדעת או להחליט. הכל יבוא מאליו. הציבור הישראלי ירגיש גם הוא את הרווחה, ולכן לא תהיה לו בעיה אמיתית עם הסיפור הזה".

כמה מן הדוברים ברצף הסבירו שאין שום טעם לגבות את הממשלה הנוכחית או לתמוך בה כיוון שאין סיכוי שתשתנה. נתניהו לא יתאים את עצמו למציאות, כך אמרו. הרי המציאות ידועה ומוכרת. וכיוון שכך, כיוון שהמציאות ידועה ומוכרת ונתניהו לא יתיישר לפיה, אין טעם לחפש קשר אתו. במצב כזה עדיף ללכת עם מי שמכיר במציאות ולתמוך ביוזמותיו המדיניות של אבו מאזן. מה שיבוא הרי יבוא בכל מקרה, ואין שום הגיון בעיכוב של הסוף הידוע מראש על ידי חיפוש אחדות כוזבת עם ראש הממשלה נתניהו.

קוראינו חדי העין ודאי שמו לב לשני מאפיינים מרכזיים של הדיון, בשני קצותיו וגם באמצע. למאפיין הראשון אפשר להצמיד את הכותרת "רק דבר אחד". רק דבר אחד צריך לקרות, ואז הכל יהיה בסדר. 3-4 מנדטים יעברו לגוש השמאל; העולם יחליט לתת כסף; ואפילו כלום נחשב ל-"רק דבר אחד".

ברק וערפאת בקמפ דייויד (צילום מסך: יוטיוב)

ומדוע רק דבר אחד צריך לקרות ואז הכל יהיה בסדר? זה המאפיין השני של הדיון. צריך "רק דבר אחד" מכיוון שאין במציאות, כפי שתופשים אותה הדוברים, אפילו שמץ של התהוות או אי-ודאות. הכל ידוע מראש. הפתרון הנכון ברור, וכמוהו גם הדרכים להשגתו. אם המציאות איננה משתפת פעולה, כנראה שחסר משהו "טכני". משהו כזה אפשר להוסיף לפעמים, ואפשר גם לייצר אותו. לפעמים הוא לא נמצא, ואז המסקנה הדטרמיניסטית היא שהמציאות החסרה תמשיך ותהיה חסרה עד שתקרוס. אין אפשרות שהיא לא תקרוס, כיוון שהכל צפוי והרשות אינה נתונה.

הדיון הזה השאיר לנו טעם חמוץ בפה. או שהבעיה היא פנימית מאוד (רק הפוליטיקה הפנימית של היהודים בישראל היא הענין) או שהבעיה היא חיצונית מאוד (זה כבר שייך לעולם, והעולם נע רק סביב כסף). בכל מקרה, פתרון הבעיה טמון באיזה משתנה או באיזו פעולה שכרגע נמצאת מעבר לאופק. היא תפול עלינו מלמעלה יום אחד, בין אם נפעל להשגתה ובין אם נכיר בחוסר יכולתנו להביא אותה. וכשהבעיה הזו תפתר תפתרנה כל הבעיות גם יחד. הכל יבוא על מקומו בשלום, בכל המשמעויות של הביטוי הטעון הזה.

הרצף הזה רק חושב שהוא רצף. אין בו שום תנועה. אין בו התהוות, אין בו אינטראקציה ואין בו ריבוי. אין הבדל בין הפתרון הפנימי לפתרון החיצוני. שניהם נשענים על תסכול עמוק מן המציאות כפי שהיא מתנהלת כיום. שניהם תלויים בנס שיתרחש, בהתגלות, במשהו שיבהיר את סטייתה של המציאות מן הנתיב עליו אמורה היתה להתנהל. אבל הסטיה הזו היא תמיד של מישהו אחר פרט לדוברים. אותו מישהו אחר (וודאי שיש כמה מישהו-ים כאלו) פשוט מפספס משהו שהדוברים דווקא יודעים ומכירים. אילו רק היה אותו מישהו פותח קצת את מוחו ואת אוזניו היה שומע את הדוברים, מבין מה הוא מפסיד, ומתקן מיד כדי להגשים את התכלית העליונה – התגלגלות של המציאות בדיוק, אבל בדיוק, כפי שהיא אמורה להתגלגל.

האם אפשר לשקול את האפשרות שמצוקתו של הציבור הישראלי אמיתית? האם יכול להיות שהציבור איננו שקוע פשוט בהמתנה ל-"דבר אחד"? אנחנו חושבים שהתשובה חיובית. מצוקתם של ישראלים רבים נובעת בדיוק ממה שחסר לנו בדיון בו נכחנו. ישראלים (ובני אדם בכלל) רוצים לחיות בכבוד במציאות שלהם. חיים כאלו נשענים על הבנה עמוקה ורלבנטית של אותה מציאות. לא כל אדם יודע לייצר הבנה כזו, אבל כל אדם מזהה את הצורך בה, ומוכן להקשיב למי שמציע לו הבנה כזו. הדוברים ששמענו הציעו הכל פרט להבנה כזו.

מה מתסכל יותר מן המחשבה שאתה חי במציאות שמצד אחד יציבה עד כדי חוסר שינוי, אך מצד שני תמיד חסרה את הרכיב הנסי שיאפשר לה למצות את הפוטנציאל שלה? איך אפשר "להתנחל בלבבות" (לא הצלחנו להתאפק) כשהחוויה הבסיסית של הלב, הכמיהה למשמעות, נראית כמעט כמו כפירה בעיקר? אם המשמעות ידועה מראש מחד, ואיננה מתגשמת מאידך, הרבה אנשים יטענו שהיא כלל לא קיימת. גם במקרה הטוב ביותר, דבקות במשמעות כזו דורשת עבודה בלתי פוסקת של פתיחת ראש ופתיחת לב. אף אחד מן הדברים הללו לא נשמע או נראה בדיון. כל הדוברים היו חדורי אמונה ונטולי שמחה. מי שחלומו ממאן להתגשם כמה להתגשמות. כמיהה לא היתה שם מסביב לשולחן.

מאמרים נוספים