מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
03.10.2011

רק האו"ם יכול

הדרך היחידה לצאת מהמלכוד הישראלי-פלסטיני היא להקים ועדת חקירה בינלאומית, מעין "ועדת אונסקו"פ" חדשה. זו תציע לאו"ם נוסח החלטה חלופי על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 עם חילופי שטחים הדדיים, והצעותיה יובאו לאישור מוסדות האו"ם כפי שהיה ב-1947.

אבו מאזן קורא נכון את המפה. גם ממשלה בראשות מפלגת העבודה לא תוכל בשנים הקרובות להסכים על קו גבול שפלסטינים מתונים ביותר יכולים לקבל: גבולות 1967 וחילוף שטחים מצומצם על בסיס הדדי של 1:1 בכמות השטח ובאיכותו, מבלי לפגום ברציפות ובאחידות הגיאוגרפית של הגדה המערבית. לשיטת הפלסטינים, הערים אריאל ואפרת "מחררות" את הרציפות הטריטוריאלית ודינן להתפנות מ-45 אלף תושביהן, ומעלה אדומים תהפוך, במקרה הטוב, מובלעת עם כביש מחבר לישראל. רק השטח המיושב בפועל ביישובים הצמודים לקו הירוק כמו אלפי מנשה, בית"ר עילית וגוש עציון המקורית יוכלו להסתפח לישראל. השכונות הערביות בירושלים תהיינה תחת ריבונות פלסטינית; הם עשויים להסכים לכינון משטר שיתוף מיוחד בעיר העתיקה, אך יתבעו שהעיר כולה תהיה "עיר פתוחה" שבה תישמרנה זכויות התושבוּת הישראלית של הפלסטינים בעיר המזרחית. לתביעות המינימליות הללו של הפלסטינים יוכלו להסכים אולי חותמי יוזמת ז'נבה הישראלים; כמה תומכים יש להם? ועוד לא דיברתי על בעיית הפליטים.

החטא הגדול של השיח הציבורי והתקשורתי בישראל הוא דיבור בסיסמאות במקום ירידה לפרטים והבנת האתוס של הצד השני. אולמרט התקרב יותר מכולם לעמדה הפלסטינית; כברק לפניו, הוא חשב שההסכם הוא ב"מרחק נגיעה" ושכל אבן הורמה להסרת המכשול. שניהם טעו. מהי מחלוקת על פער של 1.3% מהשטח (לפי הצעת אולמרט מ-2008) בין ישראל לבין הפלסטינים? לכאורה, שיעור זניח. במציאות, זהו עולם ומלואו עבור הפלסטינים. אחרי שהפסידו את גבולות 1947 ונותרו עם 22% משטחי פלשתינא, גבולות 1967 הם גבולות הכבוד הפלסטיני והערבי בכלל, כפי שהוכיח הסכם השלום בין ישראל למצרים. הפלסטינים לא יכולים "לבלוע" גושי יישובים יהודיים בעומק הגדה המערבית שיהפכוה לכברה מחוררת ויהוו עבורם מצג מתמשך של כיבוש, תבוסה והשפלה. גם משת"פ פלסטיני לא יוכל להסכים לפחות מהעמדה שתוארה לעיל. זו המציאות שעלינו להתמודד עמה ואסור לנו לטשטשה.

אבו מאזן קורא נכון את המפה ביודעו שמשא ומתן עם כל ממשלה ישראלית, ובוודאי זו של נתניהו, לא יניב הסכם על פי גבולות מירב הגמישות שהוא יכול לגייס בתוך עמו. לכן הוא הציב שני תנאים מוקדמים למו"מ עם ישראל: הפסקת הבנייה הישראלית מעבר לקו הירוק וגבולות 1967 עם חילופי שטחים ביחס של 1:1. קבלת האתוס הפלסטיני בנושא הגבולות הייתה מאפשרת כניסה למו"מ, ואובמה אימץ עמדה זו בנאומו במאי 2011. אולם לא זו בלבד שבעתיד הנראה לעין לא תהיה ממשלה בישראל שתסכים לפינוי אריאל ובנותיה: גם מושב אמציה יסרב לוותר על אדמותיו הפוריות לטובת חילופי שטחים, וכמוהו ינהגו מושבים, קיבוצים ומועצות אזוריות באזור עוטף עזה, דרומית לבית-שאן, בחבל לכיש, בבקעת ערד ובקו ראש העין צפונה – כולם שטחים שהוצעו על ידי אולמרט לאבו מאזן.

משהתברר שארה"ב איננה מסוגלת להביא את ישראל לקבל את נוסחת גבולות 1967 כבסיס, לא נותר לאבו מאזן אלא לפנות לגורמים בינלאומיים שיאזנו את עוצמתה של ארה"ב. האו"ם, מקור הלגיטימיות להכרה במדינות ובגבולות, הוא המוצא הלא-אלים היחיד שאבו-מאזן יכול היה לנקוט. אם תתקבל החלטה היסטורית של העצרת הכללית בעניין זה, היא תיתן לגיטימציה בינלאומית לגבולות 1967 ובכלל זה לחלוקת ירושלים. הפלסטינים אמנם ישלמו בטווח הקצר את מחיר הפניית העורף לארה"ב ולישראל, אולם בסופו של דבר שתי האחרונות תשלמנה מחיר גבוה יותר. ארה"ב, שמעמדה הבין-לאומי נמצא ממילא בירידה מול מעצמות אחרות, איבדה את מעמד המתווך ההוגן, וישראל תיתקל בלגיטימיות בין-לאומית גוברת לגבולות 1967 שתקשיח את העמדה הפלסטינית בכל משא ומתן עתידי.

במסלול הסורי-ישראלי היה אפשר אולי לגשר בין האתוס הערבי לאתוס הישראלי בהיבט הגבולות, כפי שהציע אורי שגיא בספרו "היד שקפאה". אולם במסלול הפלסטיני-ישראלי, שבו פער האתוסים בלתי-ניתן לגישור, רק גורם חיצוני יוכל לסייע במציאת פתרון. אני סבור כי הדרך היחידה לצאת מהמלכוד היא וריאציה להצעתו של תומס פרידמן מיוני האחרון: הקמה של ועדת חקירה בינלאומית, מעין "ועדת אונסקו"פ" חדשה, שתורכב ממומחים בתחומים הרלוונטיים שיוסכמו על שני הצדדים. זו תציע לאו"ם נוסח החלטה חלופי על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 עם חילופי שטחים הדדיים והסדרים בתחום הביטחון, ירושלים והפליטים, והצעותיה יובאו לאישור מוסדות האו"ם כפי שהיה ב-1947.

מאמרים נוספים