מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
02.02.2013

רשמי מסע: ההיסטוריה הנשכחת של יהדות מרוקו

סיור לימודי במרוקו חושף את שורשיה העשירים של יהדות המדינה ואת ההיסטוריה הנשכחת שלה, אשר טושטשו בישראל כחלק ממדיניות "כור ההיתוך" של ההגמוניה האשכנזית. עד שלא ישולב העבר המזרחי בהווה הישראלי לא נשתלב במזרח התיכון.

במשך שנים הסתכמה נקודת המוצא של ההיסטוריה של משפחתי במשפט "בשנת 1952 עלו סבי וסבתי ממקנאס שבמרוקו לישראל", כאילו דבר לא היה קיים קודם לכן. במשך שנים הייתה נקודת התחלה זו בלתי מעורערת בעיני, מובנת מאליה. לא חשבתי להטיל בה ספק או לנסות לגלות את מה שמעבר לה. לא זכיתי ללמוד בבית הספר על ההיסטוריה של יהדות המזרח, כי לא ניתן לה מקום בהשוואה להיסטוריה של אירופה ולשנה השלמה שהושקעה בלימודי השואה. למדתי על ציונות וחשבתי שגם לי יש חלק בשורשיה, עד שנחשפתי לאמירות ולציטוטים רבים מפי גדולי הציונות, שהראו, לצערי הרב, כמה צר היה המקום שניתן בה ליהדות ארצות ערב והאסלאם.

כאשר התעוררו בי שאלות בנוגע לחיים במרוקו היה זה כבר כמעט מאוחר מדי. סבי וסבתי נפטרו כשהייתי בת 15, עוד לפני שידעתי לשאול את השאלות הנכונות. אמי ודודיי גם הם לא ידעו לספר הרבה, משום שכאשר שאלו על החיים במרוקו היו הוריהם כועסים עליהם. כך נותרה זהותי ה"מרוקאית" תווית מרוקנת מתוכן של ממש, אך בעלת משמעות שנוצקה לתוכה לאורך השנים, תוך כדי עיצובה של החברה בישראל ותנודות השסע המזרחי-אשכנזי. תגובתו של קרוב משפחה לשמע החלטתי לטוס למרוקו מיטיבה לבטא את המעט שנותר ממנה: "בשביל מה לך לטוס עד למרוקו, לספינג' שם יש את אותו הטעם כמו פה".

השנה נקרתה בדרכי הזדמנות להגשים חלום ישן ולבקר במרוקו במסגרת לימודית מרתקת עם סטודנטים מארה"ב. ניצלתי את ההזדמנות כדי לבחון את החיים היהודיים במדינה וכמובן כדי להתחקות אחר שורשי משפחתי. בדרך נחשפה בפניי תמונה מורכבת, ובעיקר מורשת מפוארת וארוכת שנים של יהדות שכבר כמעט נשכחה.

הביקור ברובעים היהודיים שבערים הגדולות, ה"מלאח", היה מדכדך ומרשים גם יחד. במלאח של רבאט לא נותר כמעט זכר ליהודים. המלאח של מקנאס כמעט והתרוקן, אך מעט התושבים היהודיים שעדיין חיים בו יודעים לספר על העבר היהודי העשיר שלו. בית הקפה היהודי "אזראר" ששלטו עדיין מתנוסס, בית ספר אליאנס ומולו בית הספר לבנות, וכמובן בתי הקברות המספרים את קורותיה של הקהילה, גם אם רק באמצעות המילים החקוקות על מצבותיהם של אלה שאינם עוד. במרקש בתים רבים נותרו נטושים וחשתי במעין חלל שנפער עם עזיבת היהודים שטרם התמלא מחדש. "המלך רצה לשמור על הבתים היהודיים ריקים כי קיווה שיחזרו", אמר מוחמד, המדריך המקומי שהוביל אותנו בין הסמטאות. לרגעים עצר והסביר על בית זה או אחר, על משפחות יהודיות ידועות שהתגוררו במלאח, על בית הכנסת שננטש ועל בית הקברות העצום שפסענו לצד חומותיו.

מוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה הותיר בי חותם עמוק. שמו צוין על שלט גדול בעברית, ערבית, צרפתית ואנגלית, ומסדרונותיו גוללו את קורותיו של פרק עלום בהיסטוריה וגילו עולם ומלואו של תרבות כמעט נשכחת. מטבעות מרוקאים רשמיים ועליהם טבוע מגן דוד, חנוכיות משלל תקופות, בגדים מסורתיים, כלי עבודה, הגדות פסח, כתובות בערבית באותיות עבריות, תמונות של בתי כנסת מקומיים ועוד. כל אלה יצקו תוכן מהותי וחדש למושג "יהדות מרוקו". אל מול אוצרות היסטוריים יהודיים אלה לא היה ניתן עוד להתעלם מן התרבות העשירה שנותרה מאחור.

לא יכולתי להתאפק, סקרנותי גברה עלי ושאלתי את המדריכה אם היא יהודיה. היא הביטה בי מעט מופתעת מהישירות והשיבה, "מוסלמית, מדוע?" באותו רגע הכתה בי התובנה, שלאורך המסע במרוקו מי שחשף בפני את קורות החיים היהודים היו בעיקר מוסלמים, והם עשו זאת בגאווה רבה. חשתי מבוכה, כיצד יתכן שיהודים בישראל, ואפילו אלה שהוריהם עלו ממרוקו, לא יודעים לספר כמעט דבר על אודות העבר המפואר הזה, והנה כאן המוסלמים הם אלה שמנציחים את הזיכרון הזה ומטפחים אותו. בין סמטאות המלאח של מרקש היה זה המדריך מוחמד; במוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה הייתה זו אוצרת המוזיאון המוסלמית; במקנאס היה זה מוחמד שומר בית הכנסת ושתי נשים מוסלמיות ששמרו על בית הקברות; ברבאט הייתה זו אישה מוסלמית שפתחה את שערי בית הכנסת לביקור; והם לא היו היחידים.

בביקורי בעיר מקנאס גיליתי כי שורשיי המשפחתיים מגיעים עד למאה החמישית לספירה. על כך העיד קברו של הרב דוד בוסידן, אחד מצדיקי יהדות מרוקו הקדומים ביותר. תגלית זו הבליטה בעיני את שוליותם של פרקי תולדות יהדות ארצות ערב והאסלאם בנרטיב הישראלי-ציוני. ידוע ששנות עיצובה הראשונות של מדינת ישראל התמקדו בגיבוש הזהות הישראלית בארץ, תוך שלילת החיים בגולה כחלק ממדיניות "כור ההיתוך". הממסד השלטוני, שהיה אז אשכנזי כמעט באופן מוחלט, עיצב את הנרטיב אם במודע או שלא במודע על פי תפיסת עולמו המערבית. היום, אני רוצה להאמין שאנחנו בשלים יותר בכדי לחבר מחדש בין ההווה שלנו בארץ לבין פרקי ההיסטוריה האבודים בתולדות העם היהודי, במיוחד אלה שמקורם במזרח התיכון. אולי אז תהפך זהותנו למורכבת יותר ונמצא את הדרך להשתלבות ישראל במזרח התיכון.

 
מאמרים נוספים