מאמרים

אודות הכותב

 

 
אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
19.04.2013

שיר הרעות: לילה לבן

לילה לבן, יציאה לעבודה בישראל. הזמן והמרחב היחיד שבו נשים פלסטיניות וגבר חלוש בינותן יכולות להתלכד, לשאוב כוח זו מזו, ולהשיב את כבודן העצמי ביחס לחברה הפלסטינית והישראלית כאחת: המשפחה, הביורוקרטיה, המעסיקים

רוב הישראלים שרואים מונית עושה את דרכה בלילה אל עבר שכונה רדומה מניחים שבקרוב מישהו יתחיל מסע שיעבור בנתב"ג ויסתיים מחוץ לגבולות המדינה. ובכלל, עבור רוב האנשים, יציאה באשמורת הלילה היא פתיחה ליום מיוחד, יום שצריך להתכונן אליו.

אבל אלה, כמובן, אנשים שאינם עובדים במשמרות לילה. המונית שאנחנו מלווים בתחילתו של הסרט "לילה לבן" יוצאת מדהיישה לכיוון מעבר גבולות אחר, כזה שלא בודקים בו תעודות – גדר ההפרדה בעוטף ירושלים.

המונית אוספת פועלות ניקיון פלסטיניות וגבר חולה וחלוש שמגיעות כל יום לעבוד בירושלים. הסרט אינו מראה את מקומות העבודה ולא את חיי היום יום שלהן, אלא עוקב אחר הגעתן של הנשים הללו לעבודה. איננו יודעים כיצד הן חוזרות, אצל מי הן עובדות ועוד פרטים על מהלך יומן. אנחנו פוגשים אותן כשהן יוצאות באמצע הלילה ומלווים אותן עד שבע בבוקר, אז הן מתחילות לעבוד. כפי שאיננו יודעים דבר על הנשים מעבר לנוכחותן במעבר בין שטחי הרשות לישראל, כך איננו יודעים דבר על המערכת השלמה המאפשרת את קיומן: נהגי ההסעות הישראלים והמעסיקים. כשאנחנו רואים את צרורות המפתחות התפוחים של הנשים, מתחוור לנו שהן אינן פוגשות את מעסיקיהן, כיוון שהאחרונים יוצאים לעבודה כשהן מגיעות לנקות.

הלילה הלבן הוא הזמן והמרחב היחיד שבו הנשים הללו והגבר החלוש בינותן יכולות להתלכד יחד ולהיות עם עצמן: ללא המשפחה הנתמכת על ידן וללא נציגי השליטה הישראלית: ביורוקרטים ומעסיקים.

הסרט מתאר גרסאות שונות של מפגשים. המפגש עם החומות או גדר ההפרדה, בין בצורת בטון, בין בצורת גדר תיל או בצורת תלתליות, הוא השגרה של הסרט. זהו מפגש פוליטי שנדוש כבר בכתיבה ובכל זאת עדיין רלוונטי לתארו. קבוצה הולכת בחושך, נעה בחלל ריק משלה, מוצאת חור בגדר, חולפת דרכו, מיטיבה את המראה שלה (ניקוי עקבי הנעל, מחיית עקבות הזיעה והסרת כיסוי הראש) ונטמעת בשוק עבודת הניקיון הישראלי.

הרגע המטלטל והמאתגר בסרט הוא רגע של מפגש אחר, מפגש שאינו בין אדם לטכנולוגיה. זה מפגש עם גברים – קצין מג"ב ופועלים. המפגש האנושי, כדרכם של מפגשים אנושיים, אינו צפוי. לכאורה, הגברים מפרקים את החבורה. בסופו של דבר, הוא מזרז צמיחה של מנהיגות נשית ברורה ומפורשת.

באחד הבקרים, ליד צור הדסה, הקבוצה מאחרת מעט ומגיעה לנקודת האיסוף, שבה כבר נמצאים פועלים פלסטינים. לפתע עוברת השמועה שהצבא או המשטרה בדרך והחבורה נפוצה לכל עבר. באזור נקודת האיסוף הן משאירות צופה.

החבורה רגילה לנסיגות קצרות מצומצמות, עד לנקודה שאינה חשופה לעיניהם של יושבי הג'יפים. אלה חולפים במהרה ואז יכולות הנשים לחזור לנתיב הרגיל. אלא שמהג'יפ יורד קצין מג"ב הנחוש ללכוד את החבורה. הוא יורד לבדו ומצווה על הנשים לעצור. הן כמובן אינן שועות לו אך הוא בשלו, רודף, לוחש לתוך מכשיר הקשר ש"יש לו בריחה" וממשיך לצוות על הנשים לעמוד. בסוף הוא מתייאש.

במהלך המרדף נוטה אחת הנשים לכיוון הסלעים אל עבר חלקה מיוערת, והנשים קוראות לה להמשיך אתן על השביל. האישה נענית. בהמשך מתברר מדוע לא כדאי ללכת לבד.

תוצאת המרדף היא שהחבורה מתפזרת. הגבר החלוש נעלם, הצופה נשארת לבד במרחב עוין  והנשים, מתנשפות ומזיעות, מנסות להתכנס שוב.

אחת הנשים מסבירה במהלך המנוסה כי כל האירוע התרחש בעקבות המפגש הלא רצוי וההתערבבות עם חבורת הפועלים שעמדה בנקודת הכינוס. הגברים עכבו את תהליך הכניסה לשטח ישראל וההטמעות בשטח, וגם משכו תשומת לב אל הנשים.

זהו רגע של מפנה בתהליך שעוברות הנשים במרחב הסְפָר שבין הרשות הפלסטינית וישראל. הן התחילו כחבורה שהמכנה המשותף שלה הוא חלכאות ונדכאות בשתי החברות שביניהן הן עוברות, הישראלית והפלסטינית. אישה עובדת היא אישה שבעלה אינו יכול לעבוד, או גרושה, או אלמנה. הן אף מעידות כי בחברה הפלסטינית רואים בעין רעה את יציאתן לעבודה. אך בעקבות המפגש עם הקצין והפועלים, החבורה הופכת לקבוצה מגובשת הדואגת לחברות בה. מחבורה מסכנה שכל מה שמעניין אותה הוא תה, לחם ואישור עבודה בישראל, כעת היא מבקשת כבוד עצמי ומשיגה אותו.

החבורה התפזרה וכעת יש להיאסף מחדש. הטלפונים הניידים שעד עתה הוצנעו מוצאים החוצה ומתחילים תיאומים. הקבוצה שהכרנו כאוסף של נשים קשות-יום (ואין דבר שמשטיח הבדלים כמו עוני) מתגלה כחבורה מגוונת: זו עייפה וזקוקה לדרבון, זו סתם עייפה, זו הופכת את עצמה למשמר הקדמי, ואחת הופכת למנהיגה: היא מגלה דרך חליפית ומדרבנת את חברותיה ללכת.

הן מגיעות לכניסה להתנחלות וחוברות להסעה. אלא שלאחר שהתפזרו הן איבדו את האוריינטציה במרחב. חברתן שנותרה כצופה מדווחת למנהיגה שהיא "בהתנחלות השנייה". המנהיגה מצווה על נהג ההסעה לחזור חזרה לאסוף את זו שנותרה מאחור. בהתחלה הוא מתעקש לא לעשות דבר, ולבסוף מתרצה. הנשים מצליחות להגיע לעבודה.

הן מגיעות לירושלים, עיר מודרנית, רכבת קלה, אוטובוסים ברחובות, תחנת דלק שהשלט בכניסה אליה מורה כי היא תחנה שומרת שבת. עיר גדולה לאלוהים. של היהודים.

שתי נשים (אחת מהן המנהיגה) עומדות ברמזור יחד עם קבוצה של פועלים פלסטינים. לפתע פולטת המנהיגה, שנולדה ככזו לא מזמן, "ממתי ערבים מצייתים לרמזורים?" וחוצה את הכביש באור אדום. הפועלים מחרים מחזיקים אחריה.

המנהיגות שנצרבה ביער בתיר, ליד צור הדסה, פורצת עתה במלוא אונה. גם  הגברים מכירים בה והולכים בעקבותיה. המנהיגה מסבירה כי היא רוצה גם את הזכות להגיע לירושלים. אם לפני כן הנשים הסתפקו בהישרדות, כעת הדרישה היא לכבוד מן הסוג הנדיר ביותר עבורן – כבוד עצמי. העצמיות נוצרת באופן המשכנע ביותר כשהנשים הולכות יחד, בחבורה.

אחת הנשים הצעירות מספרת כי פעם כשהלכה לבד, ביער, פגשה חייל עם כלב. היא הסתתרה אך הכלב זיהה אותה ותוך רגע היא מצאה את עצמה על הקרקע כאשר הכלב שולט עליה. החייל הגיע, הושיט לה מים וביקש ממנה לשתות, אך היא רק ביקשה שילך ויעזוב אותה.

נבחן את האירוע הזה: החייל חש, מן הסתם, נדיב. הוא הגיש מים לשב"חית. כיצד הרגיש כשדחתה אותו? ומה הבינה האשה הצעירה שהתרחש? היא, שרגילה לפגוש את ישראל דרך הדומם – הבטון של הגדר, התיל, הבית הריק שיש לנקות – מוצאת את עצמה מול פנים. ראשית, אלו פני כלב. אחר כך, מלמעלה, מגיעות פניו של החייל. עבורה, חייל מעל ראש של כלב הוא הפנים האנושיות של ישראל. מה הפלא שהיא דוחה את החייל? לא כדאי ללכת לבד.

הרעות היא בסיס כוחן של הנשים כקבוצה, אך גם בסיס הכח של כל אחת מהן בנפרד. צעירות ומבוגרות, עייפות ונמרצות, הן תומכות אחת בשניה ומועצמות כל אחת בנפרד. המנהיגה המבוגרת, למשל, זו שמתקשה מול האתגר הפיזי של חציית הגדר, היא זו שמוצאת את תעצומות הנפש להשיב את כבוד כולן ולשיר מחדש את שיר הרעות.

והערה לסיום – המשעולים בהם פוסעות הנשים הם המשעולים בהם מהנה לרכוב באופניים ולטייל. רוכבים רבים מדירים רגליהם מהמסלולים הללו מחשש מאותם מסתננים ומסתננות. מומלץ שיצפו בסרט. הם יראו שהפחד הדדי.

מאמרים נוספים