מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
04.09.2013

שנהיה לפרוקסי ולא לחמוצים

בתקופה האחרונה ישראל משדרת חמיצות פנים נוקשה: לכולם היא מסבירה, מטיפה ומרצה מהי המדיניות הנכונה להם במזרח התיכון. היא עצמה אינה מוכנה להתחייב לנתיב ברור ונותרת קפואה, מגיבה כדי לשמר מה שנראה לה כסטטוס קוו אך לעולם כולו נראה כתהליך בהתהוות. בעולם של proxies, קבעון מחשבתי הוא אסטרטגיה גרועה במיוחד. כשלא ירצו לשחק אתנו יותר, אז באמת תהיה לנו בעיה קיומית.

האירועים המסעירים בסוריה וסביבה מעוררים כל מיני דיונים. לשמחתי, נשמעים קולות לא מעטים הקוראים להתערבות ישראלית הומניטרית ולמתן סיוע לפליטים בסוריה. על פי המדדים האחרונים, שליש מאזרחיה של סוריה הם פליטים בתוכה או מחוצה לה. שבעה מיליון בני אדם.

ובכל זאת, לא על זה רציתי לכתוב, אלא דווקא על הדיונים הבטחוניים המתנהלים ברצף כבר כמה שבועות. רובם מתרכזים באיום הפוטנציאלי על ישראל. יש השמחים בדיעבד על כך שישראל לא קידמה יוזמת שלום מול סוריה של אסד. "מה היו עושים לנו הג'יהאדיסטים האלה שעומדים להשתלט על דמשק?" הם שואלים, "איפה היינו אם היינו מסכימים להעביר את השליטה ברמת הגולן?" עוד אפיק של הדיון הזה נוגע, כמובן, לשאלה האיראנית: אנחנו בישראל רגילים לחשוב על חזבאללה ועל סוריה כעל מי שנלחמים בנו גם את מלחמתה של איראן.

יש גם כאלה המעדיפים להתמקד בארצות הברית וביחס שלה ושל הנשיא אובמה לאירועים. הדעה המקובלת היא שאמריקה חלשה, מה שבא לידי ביטוי למשל בתגובתה לשימוש בנשק כימי. שמעתי אנשים שמתרעמים על כך שאובמה לא נקט עמדה מוסרית נגד השימוש בנשק כימי. רוב המגיבים מוטרדים ממשמעויותיה של ההתנהלות האמריקנית לגבי הסוגיה האיראנית. "אם ארצות הברית לא פועלת מול הפרה כל כך בוטה של נורמות בינלאומיות (ומן הסתם, מול איום קרוב כל כך לישראל), איך נוכל לסמוך על האמריקנים שיתקפו את איראן בכלות הקצים?"

גם בסקירה שטחית כמו זו שמופיעה לעיל אפשר לזהות את העובדה שאף אחד מן הגורמים במשוואה אינו נתפס כמי שפועל לבד. כל אחד קשור למישהו אחר. ישראל קשורה לאמריקה, חזבאללה לסוריה ואיראן, סוריה של אסד לתומכיה ברוסיה וסין, המורדים לתומכיהם הערביים והמערביים וכך הלאה. מצב העניינים הזה אינו חדש ואינו מפתיע. האפשרות שישראל תצא למלחמה נגד מדינות "המעגל הראשון" נראית בלתי סבירה. מלחמות בין מדינות הפכו נדירות ביותר בכל העולם, ובמיוחד במזרח התיכון. אנחנו, כך אומרים הפרשנים, נמצאים בעידן ה-proxy. גם מדינות וגם ארגונים לא מדינתיים אינם פועלים יותר רק בשמם שלהם, אלא מקדמים אינטרסים ורצונות של גורמים אחרים במארג מורכב של מדיניות ופעולה.  

עידן ה-proxy מביא אתו נחמה מסוימת עם שוך המלחמות המסורתיות. למרות שישראל נלחמת כבר שנים ארוכות בשני ארגונים לא מדינתיים (חזבאללה וחמאס), היא יכולה בכל זאת "להרגיש עם", כיוון שכל אחד מן הארגונים הללו פועל בעצם בשמם של כוחות גדולים יותר, ובעיקר בשמה של איראן. אנחנו יכולים להלחם באיראנים באמת ובתמים, ובעצם לא להלחם בהם כלל. יתר על כן, אנחנו יכולים לא רק לנצח, אלא גם לפרק. אנחנו מפרקים היום את "הציר הרדיקלי" (איראן, סוריה, חזבאללה) כמו שפירקנו בעבר צירים אחרים שהיו מורכבים מאותם שחקנים בדיוק. הפירוק חיוני למוראל שלנו, הקטנים, השוכנים בדד. כשאנחנו מנצחים ומפרקים אנחנו מראים לכל חורשי רעתנו שהגודל לא קובע.

את הגיון ה-proxy אנחנו מחילים גם על הקשר שלנו עם האמריקאים. העולם הערבי (והאירופאי, והדרום אמריקאי, ואולי עוד כמה) חושב שאנחנו ה-proxy של האמריקאים. אנחנו יודעים את האמת: הם, האמריקאים, ה-proxy  שלנו. הם חלשים, לא מבינים את המזרח התיכון כהווייתו, תמימים מכדי לרדת לעומקה של הנכלוליות הערבית. גם האיראנים עובדים עליהם בעיניים למרות הסנקציות, וממשיכים לצבור יכולות גרעיניות. יש להם מזל, לאמריקאים, שאנחנו כאן כדי להסביר להם איך הדברים עובדים באמת. הישראלים טובים במיוחד בהסברים רב-מימדיים. במקרה של סוריה, למשל, אנחנו שמחים להסביר גם את הפן המוסרי (מאה אלף נטבחים והעולם שותק, כפי שהתלונן שר החוץ לשעבר ליברמן מבלי שהפנה שום ביקורת כלפי רוסיה, למשל), גם את הפן הבטחוני, ובעיקר את האינטרס האמריקאי עצמו (הם לא מבינים שאם לא יפעלו, קן הצרעות הזה יחזור לרדוף אותם או, לחלופין, הם יאבדו לגמרי את ההרתעה שלהם באזור).

אבל מה זה בעצם proxy? אנחנו חושבים, אינטואיטיבית, שמדובר בבן חסות; יצור זוטר, משני, כזה שתחום האחריות שלו מוגבל והוא נטול רוחב או עומק רעיוניים וביצועיים. הוא מקבל הוראות ומבצע אותן. לא כך הוא. Proxy, במובן המילולי, הוא נציג. הוא בעיקר מיופה כח או צד מתווך. המצב בסוריה חושף את כשלון הפרשנות הישראלית. הקשרים בין הגורמים השונים מתגלים כמורכבים הרבה יותר, ובעיקר כסוג של עסקה. שום נאמנות איננה מובנת מאליה: יש זיקות אידיאולוגיות והשקות של אינטרסים, אך הן מנוהלות באופן דינאמי, מתהווה ותלוי הקשר.

תמונה: futureatlas

לדוגמא, שני אישים איראניים בכירים בטאו ממש לאחרונה את הכעס הגדול שלהם על השימוש של משטר אסד בנשק כימי. חסן רוחאני, הנשיא החדש, צייץ בחשבון הטוויטר שלו שעל העולם להשתמש בכח כדי למנוע שימוש בנשק כימי. אכבר האשמי רפסנג'אני, אחד מן הפוליטיקאים הבכירים באיראן, קבע בראיון (שתוקן ושופץ לאחר מכן על ידי הצנזורה) כי אסד רוצח את אנשיו בנשק כימי וגינה אותו נחרצות. האם אפשר להבין מכך שאיראן עומדת לנטוש את סוריה? כנראה שלא. אבל לאיראנים יש טראומה גדולה מן השימוש שעשה סדאם חוסין בנשק כימי כשנלחם נגדם, והם כועסים מאד על אסד ואנשיו. קשה להניח שיסכימו לעוד שימוש בוטה כזה בנשק לא קונבנציונאלי.

כך גם לגבי פעולותיה של ארצות הברית. בניגוד להנחה שאובמה "חייב" לפעול, הודיע הנשיא כי הוא מבקש לנהל סביב הפעולה דיון מעמיק בציבור ובקונגרס. בריטניה הקדימה אותו וצרפת הצטרפה ליוזמה. הפרשנים (והמדינאים) הישראליים זעמו, אבל הזעם הזה עקר וריק. אף ישות אינה פועלת כנאמן עיוור של אף ישות אחרת, ואף שחקן אינו פועל לבדו, מבודד מן החיכוך על ידי החזון הסוליפסיסטי שלו. קיימת אינטראקציה מתמדת בין השחקנים. ערכים נותרים חשובים במצב כזה, אך הם מפסיקים להיות מופשטים ומוחלטים. קביעות ערכיות מתנהלות מתוך איזון וחיכוך ובתוך מציאות רבת מתחים ומוקדים מתחרים. פעולה המונחית על ידי ערך הופכת ראויה דווקא בגלל המאבק והויתור הנלווים אליה, ולא בגלל הנאמנות לאמת שאין בלתה. 

וכאן אולי טמון המסר העיקרי עבורנו, בישראל. מה שמאפיין את התנהגותנו בזמן האחרון הוא חמיצות פנים יציבה ובלתי מעורערת. לכולם אנחנו מסבירים, מטיפים ומרצים. אנחנו יודעים טוב יותר מכל הצדדים מה נכון ומה לא נכון עבורם, וכל זאת בלי להתחייב לשום נתיב ברור בעצמנו. ההפך הוא הנכון. אנחנו מתחייבים להשאר תמיד בצד, בשקט, תלושים מן המתרחש ומגיבים רק כדי לשמר דבר שלנו נראה כסטטוס-קוו אך לעולם כולו נראה כהתהוות. בעולם של proxies, חמיצות היא אסטרטגיה גרועה במיוחד. איש לא ירצה להיות ה-proxy שלנו ולא ירצה שנהיה שלו אם נמשיך להיות קשים ומוחלטים כל כך. כשלא ירצו לשחק אתנו יותר, אז באמת תהיה לנו בעיה קיומית.

מאמרים נוספים