מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
16.05.2014

שנים של עבדות ושחרור מדומיין

האם העבדות מסתיימת כאשר הגאולה היא אישית וכאשר בכיפה מושלים עקרונות השמירה על הרכוש הפרטי ועל זכות הקניין?

"12 שנים של עבדות" הוא סנסציה. סטיב מקווין, הבמאי הבריטי השחור, ידוע בנכונותו להתעמת באופן ישיר ובוטה עם זכרונות ומיתוסים קולקטיביים. בדרך כלל הוא עושה זאת דרך סיפורים אמתיים לחלוטין, כפי שעשה בסרטו הקודם "רעב". גם סרטו זה מבוסס על סיפורו האמיתי של סולומון נורת'אפ. העוולה המרכזית המתוארת בו, כנרמז מכותרת הסרט (המבוסס על ספר), היא 12 שנים של עבדות. העבדות הזו תחומה בזמן, מה שמיד גורם לנו להבין כי אינה מוצדקת וכי בסופה (ואולי בתחילתה) יש משהו אחר. האם יש עבדות מוצדקת, כזו שאין לה תאריך תפוגה?

הגיבור מתחיל את העלילה כאיש משפחה חופשי ומבוסס הנכלא על לא עוול בכפו באשמת היותו עבד נמלט. מכיוון שאין לו תעודות מזהות גם שמו נלקח ממנו, והוא נאלץ לסגל לעצמו שם אחר, שם שסוחר העבדים מעניק לו.

כך, במהלך תריסר שנים ושלושה בעלים שונים, העבד שורד. המשמעות היא התנכרות לסבלם של שחורים אחרים הכלואים יחד אתו, התנכרות לכאבו שלו ולבכי המפעפע בו, ושתיקה לנוכח גחמות האדונים – טירוף, סדיזם ולמעשה השלה של כל משמעת עצמית, אותה משמעת שנכפית עליו ומהווה את ההגדרה העצמית שלו.

זוהי הגרסה הגברית של 'לשרוד'. מול העבד ניצבות שתי נשים (אחת אף זכתה באוסקר על תפקידה בסרט) שאינן מתנכרות לעצמן. האחת מבקשת לבכות על בנה שנלקח ממנה ומשלמת על כך מחיר אישי. השנייה שואלת את נפשה, לשווא, למות. שתיקת העבד הופכת חריפה ומדכאת, ואולי דכאנית, מול נכונותן של שתי הנשים לבדוק את גבולות עולמן.

התפנית, המתבקשת בכל עלילה טובה, מגיעה כאשר העבד נאלץ להכות את אחת הנשים, זו שביקשה למות. הוא בוכה, בכי של קתרזיס, המאפשר את פתרון העלילה. הפתרון פשוט יחסית: העבד מצליח להגניב, באמצעות שכיר לבן-עור (קנדי) שוחר טוב, מכתב לידידו הלבן משכבר הימים. הלה מגיע על מנת לזהותו ולשחררו. העבד משוחרר וחוזר למשפחתו, לחייו הקודמים ולשמו המקורי.

סצנה מתוך 12 שנים של עבדות (צילום מסך: יוטיוב)

לכאורה, סוף טוב, הכול טוב. אולם זה מה שמטריד כל כך; לעבד נמצאה גאולה פרטית, אולם האם ה"בעיה" נפתרה? נכון, מאז המאה התשע עשרה נכונו לאמריקה עלילות רבות בהיבט זכויות האדם והשוויון בין הגזעים. אלא ששום דבר לא באמת השתנה בה. העקרון המארגן אותה כיום – גם את מחאת ה-99% – הוא עקרון הקניין הפרטי והשליטה על הרכוש.

זה גם העקרון המארגן את הסרט שלפנינו. את העבד מנהלים לבנים (גברים). לבנים שובים אותו, לָבָן טוב-לב מעביר את מכתבו למיטיביו, שריף לבן מגיע לשחררו ולבן טוב-לב מחייו הקודמים מגיע מרחוק על מנת לזהותו. העימות הסופי בין השריף לבין האדון נסב על שאלת חוקיות ההחזקה של האדון בעבד. במלים אחרות, האם הגיבור שלנו הוא רכושו החוקי של האדון או לא. העבדים האחרים הם רכוש חוקי, והעבד שמעניין אותנו אינו כזה. העימות בין השריף לאדון הוא על המימוש ההגון של הקפיטליזם; קיימת דרך נאותה להשתמש ברכוש ויש לכבד את החוקים או ההסכמות הללו.

אין תמה, אפוא, שגאולתו של העבד היא אישית. אין בה רמז קל שבקלים לצורך בהנעת פעולה חברתית רחבה יותר.

לפני כמה חודשים עמדתי בתור בסופרמרקט. התור התארך והיה מציק ומעצבן. לפני בתור עמדה גברת אמריקאית והתווכחה עם הקופאי על חצי שקל (מתוך קנייה של כ-700 ₪). הקופאי העביר מוצר לא נכון וטעה בחצי שקל, והיה צריך להמתין לאחראית המשמרת שתאפשר את ביטול הפעולה. מישהו בתור הציע לגברת לוותר. "חצי השקל עלי", אמר. אני משלם אותו ויאללה, בואי נקדם כבר את התור.

הגברת סירבה והסבירה שזה עיקרון. כל העומדים בתור המשיכו להמתין, מאחר שעם עקרונות אין לריב. הרי לגברת יש זכות להתעקש על עקרונותיה. הם רכושה הפרטי, ואי אפשר לפגוע ברכושו הפרטי של אדם.

ובידיעה אחרת שהתפרסמה לאחרונה עלה שהרשויות בארה"ב מתעקשות על דרישת הוויזה לישראלים, משום שישראל מתעמרת באמריקאים ממוצא פלסטיני המבקשים להיכנס אליה. בתגובה הודיעה ממשלת ישראל שהיא מסכימה לוותר על הנוהל ובלבד שהרשויות האמריקאיות יבטלו את דרישת הוויזה לישראלים המבקשים להיכנס לארה"ב.

זה הצד השני של קדושת הקניין. ברגע שהעולם מתארגן סביב ההבחנה הדיכוטומית בין "שלי" ל"לא שלי", השלב הבא הוא מחיקת ההבדלים בין כל הדברים שעשויים להיות שלי, כמו גם התלכדות דמונית של כל הדברים שאינם שלי. במלים אחרות, השלב הבא הוא סחר חליפין חופשי. אפשר להחליף הכל בכל, כל עוד ברור מה שלי ומה לא. ומה עם קדושת הבטחון אליה הרגילו אותנו? מה עם החובה לבדוק ולוודא, למיין ולהפריד? גם היא בטלה מול קדושת הקניין ומול הסחר החופשי.

מאמרים נוספים