מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
31.08.2011

שקיעת המערב, שקיעת המזרח

לא מכבר פרסם בעתון 'אסיה טיימס' מנתח אסטרטגי המכנה עצמו "שפנגלר" איבחון גיאו-פוליטי-תרבותי של מדינת ישראל על רקע מהומות האביב החורפי במזרח התיכון. נראה שזהו מקרה קלסי של "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". שפנגלר פטור מההלקאה העצמית הכפייתית של הבבל"תוקרטיה בישראל והוא רואה את המדינה היהודית ככוח הגמוני עולה במזרח התיכון. אני יודע, היהודים לא מדברים בשם איזו אימפריה ניאו עותומנית הזויה וגם לא על הדר הכליפות האסלאמית ההיסטורית. החלום ההזוי ביותר שלהם הוא לבנות בית על הר הבית שיוכלו לקרוא לו בית מקדש. וזהו חלומם של מתי מעט.
 
אבל לעומת הפנטזיונרים שמסביבה, מדינת ישראל מפתחת את עצמה על יסודות מוצקים. שפנגלר מזהה על פי דמוגרפים שכולם מסכימים ביניהם, כי המגמה האוכלוסייתית של ישראל היא חיובית ברמות גבוהות ביותר לעומת שכנותיה במרחב ובוודאי לעומת ארצות אירופה. "הישראלים אוהבים ילדים", הוא מגלה לקוראי העולם את מה שכל מי שמסתובב כאן רואה מיד עם הגיעו לטרמינל 3. לכך הוא מצרף את מגמות הצמיחה הכלכלית, את ההצלחות הישראליות העקביות בתחומי הטכנולוגיה, התעשיה, האוניברסיטאות, החיוניות הבלתי רגילה של החיים בישראל ובייחוד של החיים הדמוקרטיים בישראל. אני יודע שזה לא מקובל על כותבי מאמרי מערכת מסוימים, אבל למשקיף הבלתי משוחד זה ברור. בוודאי על רקע המסע הקטלני של הדמוקרטיה התורכית נגד עתונאים ונגד האליטה הצבאית. לפי התחזיות בתוך כמה שנים תגיע אוכלוסיית ישראל ל-10 מיליוני בני אדם, ולקראת סוף המאה לכ-22 מיליוני בני אדם. אבל זאת מגמה, ואנחנו חיים מסביב לנקודה.
 
עכשיו השאלה, איך להתייחס לתמורות המהפכניות בארצות ערב שמסביבנו. יש המזהים בארצות צפון אפריקה, במצרים, בלוב ובסוריה מגמות מרגשות של דמוקרטיזציה. אך בראייה מציאותית יותר זוהי התפוררות. המהפיכה המצרית שהפילה את מובארק והעלתה את החונטה הצבאית, כסמל הדמוקרטיה החדשה, גרמה קודם כל לקריסה כלכלית במצרים. רבים הישוו בין "האביב הערבי" למהפיכות האנטי-קומוניסטיות של 1989. אך כדאי לשים לב להבדלים שיכולים ללמד כי זוהי פשוט ראייה אשלייתית: החופש הפתאומי במזרח אירופה, הדמוקרטיזציה בברית המועצות שהתפרקה, הביאו באופן מידי לגל תיירות גואה של אזרחים מהמערב שלפתע המרחב שמעבר למסך הברזל נפתח לפניהם. לא היה פחד, אלא ההיפך. החופש לא איים על אף אחד מלבד על כמה שליטים ורשתות של מלשינים.
 
במצרים, לעומת זאת, התיירות ירדה כמעט לאפס. בקרוב גם הפליטים יזרמו משם לכיוון אירופה בעקבות פליטי לוב ותוניסיה. מהפיכת תחריר שבה ישראל לא היתה גורם בכלל, כבר מתנקזת לכיוון הסתה אנטי-ישראלית. הדבר מלמד על המלכוד הקבעוני שבתוכו נתונה החברה המצרית. לוב הפוסט-קדאפית כבר מתחילה להתגלות כשטח הפקר, אפילו לא שטח מפורז, שבתוכו אל קאעידה מאימת לחגוג. המדבר הלובי בדמותו של חצי האי סיני ואולי הרבה יותר גרוע.
 
אם נגדיר את המצב ככזה שבו ישראל נמצאת בתהליך חיובי של התעצמות והתבססות, ואילו מסביבה קיים תהליך של שקיעה והתפוררות, תעלה מאליה השאלה כיצד ישראל צריכה לכלכל את מדיניותה - גם בתחום המדיני מול אותן מדינות-כשל ובעיקר בתחום הבטחוני.
 
יש המעריכים כי דווקא הזעזועים בארצות הערב השכנות עלולים לדחוף מדינות כמו מצרים וסוריה לפתרון הישן של מלחמה נגד "האויב הציוני".
 
בעבר, הגוף הישראלי החלש, נרעד מכל איום ושיגר איתותים לאצבע האוחזת בהדק. כך היה בין 1956 ל=1973. דוקא העוצמה החדשה של ישראל, הנשענת בעיקר על ההתפתחות הכלכלית המואצת, מאפשרת לנהוג בדרך אחרת בהפעלת הכוח הצבאי. אסור לישראל להתרגל לסבבים מחזוריים של ירי טילים על העורף, אבל משהו בתוכנו מורה לנו לא למהר לקפוץ ליורה הרותחת של המלחמה. יתכן שדווקא ההבלגה במרכאות של הצמד ביבי וברק מלמדת על כיווני המחשבה באסטרטגיה שעל ישראל לנקוט. תקריות הגבול על גבול מצרים צריכות להוביל לשתי מסקנות: הראשונה היא, כי מסתבר ששום הסדר מדיני אינו מחוסן בתנאי המזרח התיכון; שום מאמץ צבאי בטחוני או מדיני לא מסוגל למנוע הטרדות של טרור או אף הפיכתו של גבול שלום לחזית מלחמה בבת אחת. המסקנה השניה היא, שהערבים ממשיכים לנהל מלחמה עממית על כל הבטיה הטרוריסטיים והמדיניים נגד החברה הישראלית, ותמיד הם יידעו למצוא איזו נקודת תורפה שבה יוכלו להכאיב לישראל. איש לא צפה שהגבול השקט של מחוזות הסוטול יהפוך באחת לשטח מסוכן וזירת טרור.
 
הפלשתינים נשארים אפוא ככוח המוסלמי היחיד שמנסה בינתיים לעכב את התפתחותה של ישראל ולחבל בה מבפנים ובזירה הבינלאומית. דפוס הפעולה שלהם בשנה האחרונה שונה מזה של עמים ערבים אחרים. עוד לא ברור לאן יפנו אחרי התרגיל של ספטמבר. לפי התבטאויותיה של ארצות הברית כמו גם של מנהיגים אירופים בולטים, ולפי הביקורים הביטחוניים רמי הדרג של אישים מסין - הרמטכ"ל ולפניו מפקד הצי הסיני, הפלשתינים צריכים להבין את הרמז: ישראל לא הולכת להיות מדינה מצורעת החל מחודש אוקטובר הקרוב.
 
התקווה הגדולה היא, שתהליך ההתעצמות הממשית של ישראל יפעל על החשיבה הפלשתינית יותר מהצריבה התודעתית של מלחמת הטרור במחצית הראשונה של העשור הקודם. הפלשתינים מאמינים עד היום שגודל המספרים (מיליארד וחצי מוסלמים!) וגודל הפצצה ועתודות הנפט מהווים גב שמאפשר להם להמשיך במלחמה העממית האין סופית שלהם לחיסולה של ישראל. אוהבים להשתמש היום במלה "ליניארית". זו חשיבה ליניארית מדי, שמתודלקת גם בעזרת יועצי אחיתופל אנטי-ציונים מתוך החברה הישראלית. אם הפלשתינים יחליפו דיסקט הם עשויים להבין שהדינמיות הישראלית משמעותית יותר מכל הכמויות והמספרים. זה צריך להביא אותם למסקנה שעתידם הוא עם הפנים לישראל ולא לעולם המוסלמי. עם הפנים לישראל זה אומר אופציה חדשה של חברה מוסלמית מודרנית. תמונת ראי של החברה הישראלית שאמורה להיות חברה יהודית מודרנית. שינויי החשיבה יביאו לכך שפתרון הסכסוך יתרחש באופן מפתיע כהתפתחות שבהיסח הדעת, ולא כתוצאה מאקרובטיקה דיפלומטית יצירתית ככל שתהיה.

 


אמנון לורד כותב ב"מקור ראשון"

 
מאמרים נוספים