מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
02.08.2013

תדע כל אם עבריה -- קווים לדמותו של צה"ל החדש (2)

מה אם צה"ל החדש ורוחו המנוכרת, הטכנולוגית, המדוייקת, חסרת הסובלנות לחיכוך, מייצגים גם את עתידה של החברה האזרחית בישראל? האם נוכל לשרוד לאורך זמן על כתפיהם של מנהלי טכנולוגיה מצטיינים ומנוכרים?
קלאוס פון קלאוזביץ, התיאורטיקן הגדול של הצבא והמלחמה המודרניים, נחשב למי שעשה שימוש רב במושג "חיכוך". "קלאוס הגדול" מפריד בין חיכוך פנימי לחיכוך חיצוני: חיכוך פנימי מתייחס להתנהלות של הצבא  מול ובתוך עצמו, וחיכוך חיצוני מתייחס להתנהלות של הצבא מול האויב. התפקיד המשותף של הצבא ושל האויב הוא להפריע זה לזה תוך כדי חיכוך. הצד הראשון אשר מנצל את החיכוך באופן אפקטיבי יותר הוא זה שמשיג את היתרון בשדה הקרב. ניצול החיכוך הוא אומנות בפני עצמה; הוא דורש יכולת של למידה מטעויות, קבלה של תוצאות לא מתוכננות ובעיקר נכונות להכיל את הניצוצות שמפיק החיכוך. במלים אחרות, ניצול החיכוך תובע מן המפקד להתאפק ולהניח לחיכוך להמשך גם אם אינו יודע מה יצא ממנו, למרות הפיתוי הגדול לדכא את החיכוך ולחתור להכרעה חד-משמעית.
 
אחד הדברים המטרידים ביותר במהלך קריאת הספר "תדע כל אם עברייה" הייתה התחושה שהסגל אינו טועה. הרי כל מי שפיקד ולו על מחלקה יודע שלא ניתן לפקד מבלי לטעות. החוכמה היא לטעות אבל להמשיך לעשות. כשעושים הרבה אז הטעויות שבהכרח נגרמות, ואפילו הטעויות שאתה עצמך גרמת להן, נבלעות בהקשר של עשייה ובהקשר של הדברים שנעשים באופן נכון ומדויק.
 
מתוך ספר של 381 עמודים, עד עמוד 325 ("הלאו ועונשו") אין ולו התייחסות אחת לטעות שעושים המפקדים. לא מוזכרות טעויות מקצועיות, אף לא טעויות בהתנהלות מול החיילים טירונים.
 
האם זו בחירה של המחבר או שמא הצבא נהיה מקצועי כל כך שהסגל באמת אינו טועה? אם טעויות הן כל כך נדירות, מה  יקרה כשתתרחש טעות?
 
כאשר מגיעים לתיאור של תקלה מקצועית (עמ' 325) סופסוף משחררים אנחת רווחה. טוב לגלות שגם קציני החי"ר המצטיינים הם בני אדם שטועים. ובכל זאת, לטעות שמתרחשת רק לקראת סוף תהליך ההכשרה, או לפחות רק לקראת סוף הספר, יש משמעות קרדינלית – קשה להתאושש ממנה. הנה הטעות והנה תוצאתה:
 
הטעות (325):
"תקרית של "כמעט תאונה" שאירעה בפלוגה בסוף מארס, תוך כדי ההכשרה, טבעה בכספי ובקרת רושם עמוק. המ"פ החליט לפתוח את השבוע שבו ערכה הפלוגה תרגילי חוליה בתצוגת יכולות לכל החיילים, כשהמפקדים מדגימים שימוש בכלי הנשק הכבדים ביותר. צוות המפקדים שכלל בין השאר מקלען, קלע וחייל המשגר טיל נגד טנקים מדגם לאו, נערך לבצע את התרגיל. הפלוגה כולה התכנסה על גבעה כדי לצפות בו. אחד המפקדים המתרגלים הופקד על טיל הלאו, וכשהצוות התמקם על הגבעה שממנה עמד  לפתוח בירי, פתח המפקד את הטיל, בהכנה לשיגור. אלא שהוא החזיק את הלאו הפוך, כשהוא מכוון בטעות לאחור. הטיל נפלט בכיוון ההפוך מהמתוכנן. למרבה המזל, היה זה "תת קליבר", טיל בלא כמות ממשית של חומר נפץ, אבל גם כך הוא פגע במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מריכוז החיילים (וקרוב יותר לכספי עצמו). פגיעה קרובה יותר הייתה גורמת נזק ממשי.
 
לבד מהתחושה של אסון שנמנע בעיקר הודות למזל, מודה כספי, "זו הייתה בעיקר פדיחה מקצועית רצינית". התחקירים העלו שהמפקד שהופקד על הטיל מעולם לא ירה טיל כזה, אך מפקדיו לא ידעו זאת. גם בהכנה לתרגיל, בבקרה ובפיקוח עליו, התגלו ליקויים רבים. בעקבות התחקירים, הודח המפקד שטעה מתפקידו. נאור בובליל [אותו קצין שהזכרתי בשבוע שעבר -- א"ח], המ"מ שניהל את התרגיל נשפט וננזף. בן קרת, ששימש חונך ואחראי לבטיחות, רותק לבסיס לשבועיים".
 
התוצאה (367):
ההקשר לדיון הוא הדי הנגיחה של נאור בובליל, אותה נגיחה שהזכרתי בשבוע שעבר. "זו בדיוק הסיבה המרכזית שבגללה החלטתי לעזוב", אומר בן קרת. בחטיבה רצו שימשיך, הגישו לו הצעה יוקרתית: לשמש כמפקד פלוגת טירונים של גדוד הסיור החטיבתי במחזור נובמבר 2012. אבל קרת השיב בשלילה. "ידעתי שאין שום סיכוי שלא אסתבך באף מקום. בסוף, יגררו אותך לפינה. אתה תעשה איזה טעות ואז המערכת תתהפך עליך ברגע. עכשיו התקשורת יכולה לשרוף את בובליל. היא תכריע אם יודח או לא. זה מכתים גם את כספי. יסתכלו עכשיו באלף עיניים על כל ההתנהלות בפלוגה, קילומטרים אחורה. ואין סיכוי שלא ימצאו דברים לא תקינים. אף אחד לא עושה הכול מושלם. בגלל ההתנהגות הזאת של הצבא, המג"ד לא מצליח להחתים מספיק מ"פים טובים. פעם קצינים נחשבו לגיבורי ישראל. היום אתה צריך להגן על עצמך שאתה לא פושע. זו לא הפעם הראשונה. אחרי הכמעט תאונה שהייתה לנו באימון עם טיל הלאו נכנסו בנו בכל הכוח. הקצינים מעלינו לא ממש הגנו עלינו. נותנים לילדים לנהל ודברים כאלה קורים. התקלה עם הלאו לא הייתה ערכית אלא מקצועית. אמרו לנו: תשלמו את המחיר. גרמו לנו לחשוב שאנחנו פושעים. אחרי הלאו התחדדה אצלי המסקנה שאני הולך".
 
בן קרת, הסמ"פ, נע בחדות על הרצף שבין גיבור לפושע. אבל ההיבט הקיצוני ביותר של תפיסת עולמו בא לידי ביטוי בהנחה שכשילדים מנהלים, טעויות מתרחשות. הוא משקף את רוח צה"ל של ימינו. צה"ל החדש הוא צבא שמעדיף טכנולוגיה ואמצעים מדויקים על פני החיכוך הקרבי. מי שמתחכך לומד מטעויות. מי שמפעיל טכנולוגיה אינו רשאי לטעות. הצלחתו של האחרון היא אך ורק פונקציה של הדיוק הבלתי מתפשר שלו. זה דיוק שאפשר וכדאי לתכנן מראש, תוך ביסוס עליונות מוחלטת ככל האפשר על היריב. כשאתה עולה על יריבך בכל מדד, איזה טעם יש לחיכוך?
 
אנחנו קוראים בתקשורת על קיצוצים נרחבים במערכים המתמרנים של הצבא ומעבר לצבא מדויק, יעיל שיודע היטב למי להאזין, במה לירות ואיזו כמות של חומרי נפץ לשים בפצצה המשוגרת מרחוק. זהו צבא שמעלה על נס את הוודאות, את היעדר הטעות. צבא שמקטין את החי"ר ומעלה על נס את חייל האוויר ואת מערך המודיעין. מה יקרה כשתגיע הטעות?
 
אם היינו בסך הכל מדברים על הכנות למלחמה, יכול להיות שהיינו מוטרדים פחות. יש הרבה לומר בענין הנרטיב המקצועי החדש שמשתלט על צה"ל, אבל בינתיים הוא (מטבעו הטכני, הנייטרלי) רחוק מחיי היומיום של אזרחי ישראל. אלא שהטעויות שלא הוזכרו בספרו של הראל היו גם טעויות של יחס לטירונים, טעויות באינטראקציה אנושית.
 
חיכוך חשוב בשדה הקרב, אך הוא חשוב שבעתיים ליצירתה של חברה אזרחית בעלת עומק ונפח, ובעיקר מחויבות הדדית. לא נלמד להכיר באחרים הפנימיים שלנו ללא חיכוך פנימי. בחיכוך כזה תמיד תהיינה טעויות. ומה אם צה"ל החדש ורוחו המנוכרת, הטכנולוגית, מייצגים גם את עתידה של החברה האזרחית בישראל? האם נוכל לשרוד לאורך זמן על כתפיהם של מנהלי טכנולוגיה מצטיינים ומנוכרים?
מאמרים נוספים