מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
08.08.2014

תחילתה של ידידות נפלאה

בתקופה הקרוב יהיה קשה לחשוב על משהו זולת "צוק איתן", אולם כדאי להבין שהמבצע הזה עשה התקה לנפש הישראלית. כבר איננו "אנחנו"; את מי שהיינו השקענו במישהו אחר, ועל ההתמודדות שלנו עצמנו עם המציאות שמסביבנו ויתרנו.

הסיטואציה שתיארנו בשבוע שעבר מזמינה התייחסויות נוספות. כזכור, קפה בלטרון, אזעקה, היסטריה כללית הרבה אחרי שהרקטה נפלה (לא באזור). ואז, אשה ובנה בן ה-4 עוברים עם חטיפים שקנו זה עתה ב"אלונית" ומחלקים לארבעת החיילים במדים (שלושה טירונים וקצין מילואים) שנמצאים שם באזור. הילד נותן לכל איש במדים חטיף ואומר את המלים "כל הכבוד, גבר". ניכר בילד שהטקס מרגיע אותו.

ילדים, כמו תמיד, משקפים את המציאות בדיוק שנמנע ממרבית המבוגרים. זה לא שהמבוגרים שקרנים. בשלב מסוים אדם מפתח מנגנוני סינון והגנה שפשוט אינם מאפשרים דיוק. זה מצטבר כמו חלודה, אבל זה בלתי ניתן להסרה. מה משקף החמוד בן הארבע? אנחנו חושבים שהוא משקף דיסוציאציה חריפה. המציאות של חיינו כאן הפכה להיות אנומליה חולפת. הסרט הפך להיות המציאות.

מה בעצם קרה? קבוצה של אנשים ישבה בבית קפה בתחנת דלק. בית קפה כזה נמצא מחוץ לרצף חיי היומיום של מרבית היושבים בו. עצירה בבית קפה כזה היא עצירה של נסיעה, של תנועה תכליתית ממקום למקום. כשיושבים קרוב לכביש אפשר גם לראות את האנשים שעוסקים בנסיעה התכליתית כשהם בתנועה. את, העוצרת, הוצאת את עצמך לשניה מן המרוץ. למרות שכבר יצאת, עדיין לא הגעת.

אזעקה במקום כזה היא דרמטית במיוחד. השלווה שיש בו, שהיא בהגדרה רגעית וחולפת, מופרת ברגל גסה. הרי עצרנו כדי להשתהות לשניה, כדי לדומם מנועים לרגע. אנחנו חולקים את השלווה הזו עם כל האנשים שעצרו יחד אתנו. אנחנו לא מכירים אותם, אבל ברור לנו שנוכחותם מונעת מצורך שדומה לשלנו. זו לא תחושה שכיחה בחיי היומיום. ברור שהאנשים שמחכים בבנק חולקים את המוטיבציה שלנו לחכות שם גם. אבל בבנק (או בדואר, או בקופת חולים, או בסופרמרקט) אין אפילו שמץ של שלווה. יש תחרות, רצון לסיים, תחושה של ביצועיות והגשמה. בקפה של תחנת דלק יש חוסר תוחלת שיכול להיות מבורך.

תחילתה של ידידות נפלאה (צילום מסך: יוטיוב)

הרקטה המתקדמת לכיווננו מפרה ברגל גסה את השלווה הזו. רקטות, ובמיוחד הסירנות שהתלוו אליהן, הפרו שלווה פעמים רבות בחודש האחרון בישראל. אבל במקום הזה הן דרמטיות עוד יותר. המציאות כופה את עצמה פעמיים –  מחד מלחמה ומאידך כל מה שמתנהל  שם בחוץ, על הכביש, באוויר, במקומות שבהם אנשים עושים מה שהם אמורים לעשות ולא לוקחים הפסקה מהחיים.

כשזה קורה, הפלישה, התגובה' חסרת פרופורציה בעליל. הרבה אחרי שהסתיימה גם תקופת ההמתנה שנקבעה על ידי פיקוד העורף, נמשכים הניסיונות למצוא מרחבים מוגנים וכדומה. הזמן העובר אינו משנה דבר לאיש. גם כך היינו באתר של השהיה והשעיה, עכשיו זה רק החריף. אבל היינו מצפים שהמציאות, אם תתערער, תסתדר מעצם היותה מציאות. היא מתרחשת כאילו מעצמה. היא מה שיש.

המחווה הטקסית של הילד ואמו מדגימה עד כמה הערעור של המציאות עמוק. עמוק עד כדי היפוך. מה שנראה לנו מציאות באופן ראשוני הוא בסך הכל בלגן. מטרד. אנומליה שאין איך לפתור אותה ולכן היא בעיקר מבלבלת. כדי להפטר ממנה צריך לחזור למציאות האמיתית. הסירנות והרקטה הפוטנציאלית לא קיימות באמת. לו היו קיימות באמת היו מתייחסים אליהן. מה שקיים באמת הוא הנראטיב המקביל של "צוק איתן", זה של החיילים הגיבורים שמגנים על עם ישראל בכל מקום ובכל זמן. החיילים הגיבורים הם "צוק איתן" בעצמם. אם נזדהה איתם, נשלם את המחיר שנדרש מאתנו כדי לשהות במחיצתם (גם חטיף עולה כסף) ואפילו ננסה קצת להיות כמותם, לראות את עצמנו לשניה בנעליהם (כשנדבר את שפתם, השפה הברורה והחד משמעית לפיה כל לובש מדים הוא "גבר"), אז נדע שהכל בסדר.

במלים אחרות, עכשיו אנחנו כבר לא במרחב של השהיה והשעיה. עכשיו אנחנו במרחב של התקה. לא מספיק לנו לצאת מן המציאות לרגע. אנחנו רוצים להיכנס למציאות חלופית. אנחנו לא מתרחשים במציאות הזו. אנחנו צופים בה מן הצד, מביעים חיבה והזדהות, ומשלמים את מחיר הכרטיס. אנחנו בסרט. אבל הסרט הוא זה שמרגיע, זה שמספק בהירות, זה שמחלק את העולם באופן חד לטובים ולרעים, לאמיתיים וללא אמיתיים. הסרט דורש מאתנו מה שסרט דורש תמיד – התמסרות. המציאות רק מפריעה, ובכל מקרה גם איננה נותנת שם מצע להתמסר אליו. לכן אפשר לפטור אותה בניד ראש ולעבור לדבר האמיתי.

עוד נחשוב על "צוק איתן". קשה לחשוב על משהו אחר כעת, וכנראה שגם בזמן הקרוב. אבל יכול להיות שזו המחשבה שצריך להתחיל ממנה. ההבנה שמה שעשה המבצע הזה לנפש הישראלית קשור להתקה יותר מאשר להשעיה. אנחנו כבר לא אנחנו. את מי שהיינו השקענו במישהו אחר (בחייל, ב-"אחר" ששנאנו, בעולם שנגדנו). על ההתמודדות שלנו עצמנו עם המציאות שמסביבנו ותרנו. אנחנו לא רוצים אותה. אנחנו מסתכלים על הדמות הקולנועית שמולנו בעיניים כלות ואומרים לה, כמו האמפרי בוגרט בקזבלנקה, " I think this is the beginning of a beautiful friendship".

מאמרים נוספים